כבר הרבה זמן שלא כתבתי. לא יודעת אם זה מפאת חוסר הזמן ששמגביל אותי לאחרונה (להיות שמיניסטית זה בכלל לא קל), או שסתם זורם בי חוסר מוטיבציה לכתוב.
החיים זורמים להם בכיף. קצת תחושה שאני סוחבת איתי בבטן הרגשה של חוסר באהבה, אבל בכללי המנטרה שלי היא "חייך אל העולם והוא יחייך חזרה" והחיוך שלו בדרך כלל מלא שיניי אורביט מבריקות. אני לא יודעת אם אתם מכירים את התחושה הזאת של חיפוש כמעט נואש אחרי האהבה, וזה לווא דווקא אהבה זוגית, אלא דווקא אהבה שבוערת אצלך בפנים. אהבה למשהו או למישהו, כזו שמעוררת אותך בבוקר או גורמת לך ללכת לישון ברוגע עם מחשבות ופנטזיות כאלה..משהו שיסעיר אותי באמת.
יש לי את התיאטרון, שהוא העיסוק העיקרי שלי עכשיו. מי שלא מעורה בענייני התיאטרון וכו', בכיתה י"ב מעלים הפקת גמר רצינית כזו ומושקעת, שצריך בשבילה לוותר על רוב החיים. ואני (כמה נפלא) נבחרתי להיות דרמטורגית, שזה הפן האומנותי יצירתי של ההפקה ואני עוזרת לבמאי לתרגם מלל לתיאטרון ויזואלי על הבמה. מכל מקום, זאת אחת העבודות הקשות, והחיים לאט לאט חומקים לי מבין הידיים.
אבל זו אינה אהבה שממלאת אותי. כמו כל התרבות הצרכנית של המאה ה-21, גם אני רוצה רק עוד ועוד ושום דבר לא מספיק לי. אני כמהה לאהבה, וכשאני מקבלת קצת אני רוצה יותר, ויותר והמון. ועוד יותר מטרידה אותי השאלה- מה לעזעזל אני אעשה בצבא?!
אני יודעת שאני רוצה לעשות שנת שירות איפשהו, השאלה היא איפה? והאם כבר איחרתי את המועד? מפחיד אותי, מה שיגיע אחרי התיכון. אני כלכך קשורה ומחוברת לביה"ס שלי, מרגישה בו בבית כלכך, מוגנת. אני אוהבת להגיע כל בוקר לבי"ס, לאנשים שם. יש שם משהו מיוחד שכלכך יהייה לי עצוב כ"כ לעזוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I can't get no...