I can't get no satisfaction

אני רוצה לשתף אתכם בשיר קסום ויפהיפה של לאה גולדברג. יש משהו בשיר הזה שמכניס לאווירה מסויימת. אני ממש יכולה לראות את ההתרחשות קורית כשברקע המנגינה המדהימה של השיר (מי שמכיר). מעבר לזה שהשיר הזה נורא מדבר אליי בזמן האחרון. 

האמנם עוד יבואו ימים     בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט 
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.