הדברים מתחילים לחזור לשגרה הזאת שאני כלכך מתעבת.
האווירה הכללית השכבתית הרבה יותר נעימה מבעבר. לפני הטיסה לפולין היינו כמו שבטים מפולגים; לכל אחד היתה את הקבוצה המוכרת שלו שאיתה הוא הסתובב בהפסקות, או עשה צחוקים בכיתה. עכשיו הדברים קצת השתנו ופתאום אני מרגישה בנוח עם הרבה אנשים שבעבר הרגשתי שהם מסתכלים עליי כעל עוף מוזר. זה כיף להרגיש אהובה. זה כיף שאין אף אחד בסביבה שגורם לך אי נוחות בלתי נסבלת. הבחור היקר החליט להשלים איתי לפתע וזה בא בדיוק ברגע המתאים, כי זה עוזר לי לשכוח ממנו. אולי אני משלה את עצמי? אולי אני משקרת לעצמי שהוא מתחיל להישכח? מצד שני אני מאמינה שרק ככה אפשר לשכוח מבן אדם שיקר לך. אתה צריך להשלות את עצמך שזה כבר "נגמר" מבחינתך ואז אתה מתחיל להאמין בשקר.
מזמן לא כתבתי על סתם יום רגיל בחיי. הפוסטים האחרונים היו שיתופים של סיפורים או חוויות..לא יודעת אם זה מעניין מישהו, אני פשוט אכתוב לאוויר העולם ויש סיכוי שזה יפרח, וסיכוי שזה יתאדה. אני אכתוב.
הייה לי בבוקר שיעור נהיגה, וכמעט עשיתי תאונה קטלנית כשהמחשבות שלי התחילו לטייל בראש. התחלתי לחשוב על זה שאולי אין בי שום דבר ייחודי? אולי אני סתם עוד בן אדם שכשעוברים לידו ברחוב לא חושבים כלום, אפילו לא רע או טוב, אני סתם עוברת אורח. כל הקטע עם השואה הזה שמהדהד לי בראש לאחרונה, מה הייה קורה אם הייתי שם והייתי נרצחת ולאף אחד לא הייה איכפת? או יותר מזה, אף אחד פשוט לא הייה יודע? אני במרדף מתמשך בחיפוש אחר הייחודיות הגדולה שבי. אני מרגישה משהו שבוער בי, אבל לא מצליחה לפענח מה זה. אני לא מנסה להתנהג כמו כולם במכוון, אבל בסופו של דבר אני מוצאת שאני די דומה למיליארדים של אנשים. אז במה אני שונה? מה מקסים בי שלא מקסים אצל מישהו אחר?
ומכאן נובעת הבעייה הממש גדולה שמטרידה אותי כבר..הרבה מאוד זמן. אני מנסה למצוא את הסיבה למה לא הייה לי מעולם חבר רציני. אני מוצאת שאני בנאדם די..מושך. מבחינה פיזית ז"א. באופן כללי כבר הצלחתי להשלים עם מי שאני- באופן כללי ותיאורתי שכזה. כבר כמה שנים שאני משתוקקת לבחור מקסים שיתעניין בי, שיחזר אחריי.. בנאדם שבראש ובראשונה יהייה אדם שיעניין אותי, גם מבחינה אינטלקטואלית. שיהייה לי מעניין לדבר איתו על מליון נושאים ושלא יסתכל רק על החיצוניות, אלא גם יתניין מעבר לזה..מה יש לי לומר על העולם הזה או על עצמי או על הסכסוף הערבי- יהודי :) אף אחד בינתיים לא נראה מספיק שווה את זה, בשום צורה, ואלה שחשבתי ששווים את זה- כולם, ללא יוצא מן הכלל- איכזבו אותי. אני רוצה משהו שקצת יסעיר אותי, שאני לא אכנס עכשיו ללימודים השגרתיים האלה ולימים הארוכים והמייאשים בלי שמץ של טירוף. וזה נשמע אולי קצת אגואיסטי "אני רוצה עניין" אבל אני יודעת שיש בי כלכך הרבה לתת לבנאדם. אני אדם מאוד פתוח וכשאני אוהבת- אני לא מהססת לאהוב. אולי זה גם מה שפגע בי בסופו של דבר כ"כ הרבה פעמים, אבל אני לא נסגרת מזה. אני לומדת אולי לדעת על מי לסמוך, אבל אני לא נאטמת מזה ולא נשברת. אני עדיין לא נשברת.
אני כבר בכיתה י"ב ולא הייה לי שום דבר רציני, על אף שאולי אני האדם שהכי מתאים לו קשר רציני ומעמיק ומסעיר מכל האנשים שאני מכירה סביבי. אפילו אלה שיש להם חבר. מצטערת להשמע קטנונית, אבל זה לא פייר. ואני בטוחה שיש מלא בנות שמזדהות איתי ברגע זה. שיט אני לא מיוחדת .
שבוע טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I can't get no...