לקח לי, ועדיין לוקח לי, זמן לעכל את כל מה שעברתי.לפני חמישה ימים חזרתי מאחת החוויות המטלטלות, מרגשות, משמחות ומשמעותיות ביותר בחיים שלי. כמה שלא ניסיתי לעבד במוח את כל החוויה הזאת בארבעת הימים האחרונים, זה לא מתעכל אצלי. המסע לפולין תמיד נשמע לי רחוק כזה, מסע בלתי אפשרי שאני לא אצליח לעמוד בו. ביום- יומיים- שלושה הראשונים חשבתי שאני מתפרקת ומתפזרת לחתיכות. לראות במו עיני את אושוויץ ביקרנאו, איפה שההורים של סבא שלי נרצחו. לטייל ביער נידח בטיקוצ'ין ולראות בורות ירייה..והסרטים שרצים לך בראש.
כן, הייה קשה מאוד, ולפעמים הרגשתי סוג של רוח רפאים, עיניים בלי גוף. משהו בלתי מוגדר שמתהלך בחלל ולא מבין. עם הדברים המוחשיים (כמו שיער, נעליים, מברשות, תיקים, בובות..) הייה לי הכי קשה. במחנה ההשמדה במיידאנק יש צריף מלא בנעליים מפוחמות. מסדרון אינסופי מלא במשהו שהייה פעם, בתקופה אחרת, נעליים של נשים, ילדים, גברים..לא יכולתי לעמוד.
אבל שלא תחשבו שכל המסע הזה הייה מלא בעצב, בבכי, בכעס או בכל רגש שלילי אחר. בנסיעות הארוכות באוטובוס הייה נורא מצחיק! תפסתי את עצמי מריצה בדיחות שואה בספסל האחורי, ובהתחלה (אני מודה), הרגשתי קצת רגשות אשם. אני נוסעת לי בכיף ברחובות שהיו פעם גטו ורשה, ובמקום להרגיש משהו מבפנים- אני צוחקת ומצחיקה את האוטובוס. עד שהבנתי עם עצמי שזה בסדר, שיש מגוון דרכים להתמודד עם הדבר העצום הזה ושום דרך אינה פסולה או שגויה. הבנתי שאסור לי לצנזר את עצמי, אני מוכרחה לתת לעצמי להרגיש ולהתבטא איך שהגוף שלי מאותת לי. באחד מהימים שם, ממש אחרי שיחה לילית עם כל הקבוצה שלי, קיבלנו מכתבים מההורים. פתחתי את המכתב וקראתי בהשתאות את ששת העמודים שאמא כתבה לי. אני חייבת לומר שהלב שלי, שהתכווץ כבר ביום השני למסע במחנה ההשמדה אושוויץ, התכווץ לחלוטין. בכיתי ובכיתי ובכיתי והתגעגעתי הביתה. היא כתבה לי שם קצת על אבא שלה (סבא שלי), על איך שקרוב לוודאי אני מרגישה עכשיו, ועוד כל מיני דברים שעדיף שישארו ביני לבינה. וזו היתה אחת מהתובנות הראשונות שלי במסע- המשפחה. למדתי להעריך את המשפחה שלי, לא לקחת את החברים שלי והמשפחה שלי כמובנים מאליהם. פתאום חמימות נעימה מילאה אותי ואהבתי את המשפחה שלי יותר מאי פעם.
בפן החברתי- השכבה כולה חזרה מהמסע כמשפחה גדולה. כולנו אחים, ההתגבשות במסע מאין זה היא בלתי תיאמן! אני לא האמנתי שנחזור ונהייה כ"כ מאוחדים וזה מחמם את לבי.
במהלך המסע הזה למדתי להכיר את עצמי. למדתי להבין מה אני רוצה להיות. אולי אפשר לומר גם שלמדתי איך להבדיל בין הטוב לבין הרע, למרות שזה לא חד משמעי כי בכולנו יש טוב ויש רע, ולפעמים קשה לנו להבדיל בין מה שאנחנו עושים טוב למה שאנחנו עושים רע. אני לא בטוחה שהנאצים חשבו שהם עושים משהו שהוא רע מוחלט. הם בכלל חשבו שהם עושים טובה ענקית לאנושות- אבל אני לא אכנס לזה כי הבטחתי לעצמי לשמור את אינסוף התובנות שלי לעצמי. לפחות בינתיים.
הנה כמה תמונות שרציתי לחלוק עמכם. ולכל אלה שטרם יצאו למסע ומתלבטים אם לצאת או לא- תצאו. זאת חוויה אדירה (וממש לא רק עצובה). אני מבטיחה לכם שמעבר שתכירו את ההסטוריה של העם שלכם- אתם גם תלמדו להכיר את עצמכם, מקרוב. תלמדו להכיר את חברים שלכם, תלמדו להעריך את החיים שלכם, ומעבר לזה- האוכל מעולה בפולין! עזבו את כל מה שאמרו לכם. האוכל הייה מצויין. ספרו לי חוויות אם כבר נסעתם.
^ אושוויץ 1. זה המחנה של "הנידונים לחיים" כלומר הם עובדים שם בשביל הנאצים.
^מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. זוהי הכניסה ממבט של הנמצא בתוך המחנה.
^השלט המפורסם בכניסה לאושוויץ 1 (מחנה הנידונים לחיים) "העבודה משחררת". כמובן בציניות.
^חלק מחומת גטו ורשה.
הגדר החשמלית ב"אושוויץ".
^נרות נשמה מעל לבורות הירייה ביער טיקוצ'ין, לזכר קהילת טיקוצ'ין שנספתה.
ערימות נעליים במחנה העבודה אושוויץ 1.
בית נטוש במה שהייה פעם גטו ורשה.
^טרבלינקה.
^הדרך האחרונה של קהילת טיקוצ'ין.
אני מוכרחה להודות שחסכתי מכם את הדברים המחרידים באמת שיצא לי לראות. תאי גזים למיניהם, תנורים לשריפת גופות, הר אפר ועוד כל מיני..פתאום כשאתה שם אתה קולט שכל זה הייה פשוט מפעל! כמו מפעל לייצור בגדים, מפעל לייצור כפתורים; זה הייה מפעל לייצור מוות. וזה הזוי! תחשבו על זה, זה לא נתפס! לכל מי שעוד לא נסע והמסע נמצא עוד לפניו- קחו איתכם מחברת או יומן לכתוב בהם. אני כתבתי לכל אורך המסע (באוטובוס, באמצע דיונים, בטיסות) את כל מה שהרגשתי. אשמח לכתוב פה פעם על איזה יום אחד שהייה לי שם. אמרו לי מה דעכתם. שבוע טוב ותחילת שנת לימודים נעימה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I can't get no...
