כשהייתי צעיר, אמא שלי היתה אומרת לי: "כשיש ספק- אין ספק". פעם חשבתי שאין לה מושג על מה היא מדברת, עד שהבנתי שהמושג שלה לגבי השם שלה, לגבי קיומו של אל למשל או לחילופין היותה בת אנוש היו חסרי הגיון אף יותר מחוסר ההגיון המצוי במשפט זה.בתקופות מסויימות, כאשר איזו בחורה משכה את עיני ולפעמים גם את לבי, הראש השתגע. אני זוכר שהייתי תופס רגליים קרות ובורח. המשפט של אמא הייה דופק בי "אם הייה ספק- לא הייה ספק אם הייה ספק- לא הייה ספק אםהייהספק-לאהייהספק".. אח"כ כמובן שהייתי מתחרט. היו ביניהן דווקא בחורות מוצלחות.. עכשיו אני כבר בן 62, ואני יכול לומר שאמא שלי, עם כל הדברים המשונים שהיא עשתה בחייה, מילמולים חסרי תכלית, תפילות לאלוהים הזה שהיא הרכיבה לעצמה, עם השנים הבנתי כמה שהיא צדקה.
בזמן שאני כותב, אני תופס את זה שהרגע יצאתי מהשגרה. זה די מסעיר, די מבלבל אותי. אני מרגיש שהעולם, שנע על ציר קבוע, זז ממש במילימטר ושינה את מסלולו. אולי גם את הכתיבה אני אהפוך למשהו קבוע.
לפני זמן לא רב חידשתי את המנוי שלי לתיאטרון. בכל פעם שאני מתלבש יפה כדי לצאת (לפעמים עם אשתי, לפעמים לבד) לראות איזו הצגה חדשה של בקט או יונסקו, אני מרגיש שאני משנה ולו במעט את השגרה. אני אוהב שלפני הצגות יש את ההרצאות האלה, שמכינות אותך טוב טוב לקראת ההצגה. אני תמיד יודע להזכיר למרצה את השנים בהם פירסם המחזאתי את המחזה שלו, או באיזו שנה נפטר. מאז שאני צעיר רציתי לכתוב מחזות. רציתי שיתפרסמו ושהשם שלי יהייה רשום באותיות בולטות כאלה, כמו שראיתי בספרי ילדים המודרניים שיצאו, ספרי הארי פוטר.. החלומות שלי נעולים במגירה השלישית מלמטה בחדר העבודה. את המפתח איבדתי ואני חושב שעשיתי זאת בכוונה, פתאום עכשיו נזכרתי בזבל המתוייק שם, מחזות שטות שכתבתי בעת שחיכיתי בתחנות רכבת או באוטובוס, אני לא זוכר. מוטב שירקבו שם. אולי כשאמות אשתי תחליט לפרסם את יצירות הכלום האלה, אבל מה איכפת לי, אני כבר אהייה מת.
אתם מכירים את זה שלפעמים אתם מנסים להיזכר מה אתם לובשים, מבלי להסתכל. מתאמצים ומאמצים כל שביב במוח לנסות להיזכר איזה גרביים גרבתם היום. מריצים את הבוקר שלכם..פתחתי את הארון, פתחתי את המגירה השלישית, הוצאתי את הגרביים, איך הם נראו? וכלום! זה קרה לי בבוקר.
כמו תמיד, ישבתי לקרוא את עיתון הבוקר על כוס קפה שחור חזק. וממש באמצע שקראתי את שורת ההמלצות במדור התרבות, המוח ניסה להיזכר איך הייה נראה הבוקר שלפני 6 ימים, וזה שהייה לפני 10 ימים, וההוא שהייה שלשום, ופשוט לא נזכרתי. אני יודע שבעיקרון קראתי עיתון, ושבעיקרון גם שתיתי קפה שחור חזק, בלי סוכר. אני גם יודע שבעיקרון לבשתי חולצה מכופתרת ומכנס, ושבעיקרון אחרי החיים מגיע המוות. אבל לא הצלחתי להיזכר במדוייק איך למה ומה קרה באותם הבקרים. זה הרג אותי, הרג אותי מבפנים. הרגשתי מרוקן, כמו בלון של יום הולדת שמתרוקן מתוכו האוויר. אני שונא את חגיגות היום הולדת האלה. אולי סתם בגלל שאני זקן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I can't get no...