תמיד מחכים לדבר שיושיע אותנו,שיעלה אותנו לרמה הבאה בחיים.

אז ביסודי זה היה התיכון,שבו דמיינתי איך אני מכירה מלא חברים וחווה מה שכולם תמיד חווים בסרטי נעורים..

וזה נשבר לי בפרצוף כמובן.

ואחרי זה זה היה הצבא,שבו הייתי אמורה להיות רחוקה מהכל ולהתחיל מחדש

וגם זה לא הלך כמו שציפיתי.

ועכשיו המקום שאני לומדת בו..זה היה אמור להיות גם סוג של ישועה,ואולי זה באמת

אבל איכשהו שום דבר אף פעם לא מרגיש ככה,לא מרגיש כמו שהוא אמור

תמיד מחפשים את הרגע הדרמתי הגדול שבו הכל באורך פלאים נופל למקום ומסתדר,

הגבר הזה שיעשה לי פרפרים בבטן והכל יהיה עוצמתי וכמו בסרטים..

אבל אין,החיים זה לא סרט,מתפשרים.

זה עצוב כשצריך ללמוד את זה ולקבל את זה,לעשות דברים שלא ציפית שתעשה רק בשביל נואשות

לפרוץ מהבועה של החיים.

מי יודע אם אי פעם אגיע למקום הזה,לרמה הזאת בחיים שאני שואפת אליה

אבל היי,אני מנסה.

זה לא עוד איזה פוסט דיכאון ממש לא

פשוט זה באמת מרגיש ששום דבר בחיים האלה לא מה שנראה לך שיהיה

הייתי רוצה לחיות עוד כמה שבועות לפחות

בפנטזיה שללמוד שם זה כל מה שאי פעם חלמתי,לפתח קצת ציפיות,

אפילו ציפיות לא הספקתי לפתח כי הייתי מרוכזת בלעבור ת'מבחן קבלה המעצבן הזה ששחק לי את

המוח ובעיקר את האונה השמאלית שהחישובי תווים המסובכים האלה מעכו לי אותה לגמרי.

אפילו הייתי צכה ללכת למורה פרטי..

גם את המבחן לא ממש עברתי,הצלחתי בהכל חוץ ממשו אחד אז יש לי מבחן חוזר

אבל אני די גאה בעצמי.

פשוט לא היה לי רגע אחד של שלווה כזאת,שבו אני יודעת שכבר זהו,הכל מאחוריי התקבלתי לבית ספר,

אז אפשר לנוח ולשמוח קצת ולדמיין לעצמי שטויות שאף פעם לא נהפכות למציאות,

אבל זה עושה נעים בבטן וגורם לצחקוק כזה לעצמי באוטובוס שגורם לזקנה שליידי להסתכל עליי מוזר לרגע.

גאד אני כל כך אוהבת לחלום.

אבל חלומות זה חלומות

ובמציאות..הכל כל כך קשה..ודורש מאבק

עכשיו המאבק שלי הוא עם המוח שלי שיקלוט את החומר המטורף הזה,שאני אוכיח לעצמי שאני מסוגלת

כי מאחורי האוזן מסתתר לי תמיד משו שאומר לי שאני לא מסוגלת לכלום.

ההפרעות קשב שלי ממש מקשות עליי בהכל..(זה הבחנה עצמית,אבל אני בטוחה שיש לי)זה מחרפן אותי,

היה לנו איזה שיעור של חפירה סתמית על

להגדיר מהו המונח "מוזיקה" וכל השיעור פשוט חלמתי בהקיץ..כל כך קשה לי להתרכז בדברים לא מעניינים.

ובינתיים ניגנתי לעצמי בראש מוזיקה..

אני ממש מוזרה עם אנשים חדשים..בזמן האחרון יצא לי לדבר  עם חברים על

"איך אם היינו חוזרים לתיכון היינו בדוק מקובלים ועם מלא חברים" איך שהייתי שמה זין ולא מפחדת

לדבר עם אנשים

ועכשיו המסגרת החדשה הזאת החזירה אותי אחורה למקום הזה,והזכירה לי למה הייתי כמו שהייתי..

כי אני סתומה.

לא יודעת מה יש לי ליד בנים חמודים,אני נהיית יותר מידיי מודעת לעצמי ומוזרה

ובכלל..בסביבה חדשה אני כולי באי נוחות רק רוצה לצאת מהסיטואציה בלי לצאת המוזרה

יושבת עמו פעורה מנסה להוציא מהפה משהו נורמלי

אני רק רוצה לא לצאת אדישה או מוזרה..זה כאילו זה חזק ממני.

אני רק רוצה שהם יראו איך אני באמת,כמו שאני עם חברים שלי והבדיחות המפגרות שלי.

ואז אולי יכנסו אנשים חדשים ומגניבים לחיים שלי..

שום דבר אף פעם לא מה שנדמה לך,שום דבר לא דרמתי

שיגרה כזאת שעוקבת אחריי

אבל אני אגרום לדברים טובים לקרות לי מהלימודים שם,

אפילו התחלתי קורס שקשור לריקוד..אני אצליח להפתח סוף סוף לעולם

אני מקווה.