תמיד מחכים לדבר שיושיע אותנו,שיעלה אותנו לרמה הבאה בחיים.

אז ביסודי זה היה התיכון,שבו דמיינתי איך אני מכירה מלא חברים וחווה מה שכולם תמיד חווים בסרטי נעורים..

וזה נשבר לי בפרצוף כמובן.

ואחרי זה זה היה הצבא,שבו הייתי אמורה להיות רחוקה מהכל ולהתחיל מחדש

וגם זה לא הלך כמו שציפיתי.

ועכשיו המקום שאני לומדת בו..זה היה אמור להיות גם סוג של ישועה,ואולי זה באמת

אבל איכשהו שום דבר אף פעם לא מרגיש ככה,לא מרגיש כמו שהוא אמור

תמיד מחפשים את הרגע הדרמתי הגדול שבו הכל באורך פלאים נופל למקום ומסתדר,

הגבר הזה שיעשה לי פרפרים בבטן והכל יהיה עוצמתי וכמו בסרטים..

אבל אין,החיים זה לא סרט,מתפשרים.

זה עצוב כשצריך ללמוד את זה ולקבל את זה,לעשות דברים שלא ציפית שתעשה רק בשביל נואשות

לפרוץ מהבועה של החיים.

מי יודע אם אי פעם אגיע למקום הזה,לרמה הזאת בחיים שאני שואפת אליה

אבל היי,אני מנסה.