אני לא יודעת מה הולך עם החיים שלי.
הכול מעורבב ומעורפל.
ואולי אפילו די טוב.
הוא באמת עושה לי טוב, המילים שלו, המגע, החיוך, העיניים שבורקות כשהוא מסתכל עליי.
ואני עדיין לא יוצאת אף רגע מהפרנויות שבכל רגע הוא יעדיף מישהי אחרת, הפחד מבגידה מאיים עליי בכל שנייה.
הפחד שאולי הוא מעדיף מישהי אחרת, ולא אותי.
והוא חוזר ואומר שהוא רוצה רק אותי ולא אף אחת אחרת, ואני יודעת, יודעת ועדיין חוששת..
אני חושבת שאולי אפילו התאהבתי, לפעמים אני חושבת בלב שאני אוהבת אותו, ואני רוצה להגיד, אני רוצה שהוא יידע אבל אני לא מסוגלת.
לא מסוגלת להוציא את שלושת המילים מהפה, לא מסוגלת..
אני לא מסוגלת לצאת מהאובססיה לגוף. בצו הראשון כשהייתי צריכה להישקל ואח"כ להתפשט ולהישאר בבגדים תחתונים הייתה בי תחושת בושה נוראית.
כשהלכתי איתו לבריכה וגם חברים שלו היו שם.. לא הייתי מסוגלת לבוא בבגד ים, אז באתי בשמלה מעל.. ונכנסתי ככה, וראיתי את המבטים שננעצים בי, לא כי אני שמנה יתר על המידה, אלא למה לעזאזל היא לא מורידה את השמלה, מה יש לה בתסביכי הנחיתות שלה, כמה שהיא חסרת ביטחון.. ואני יודעת איפשהו עמוק במוח שאני לא כזאת נוראית, שאני יכולה ללבוש בגד ים כמו כל בחורה רגילה ושום דבר לא יקרה, אראה בסדר, אבל אני לא מסוגלת, שיסתכלו לי על הגוף, שיראו את הפגמים, שיראו את השומנים, אני פשוט לא מסוגלת.
וחשבתי שהפכתי להיות בחורה רגילה..
לפני כמה ימים היה לי יומולדת 17.
אני לא אוהבת את ימי ההולדת, שכל תשומת הלב בי, וכולם נהיים פתאום אוהבים ואכפתיים..
ואני עוד יותר לא אוהבת לראות את אלו ששוכחים, שלא אכפת להם, שהייתי מצפה מהם אחרת..
אני לא אוהבת את התחושה הרעה הזאת שיש בי בזמן היומולדת, אני פשוט לא אוהבת.
מה דפוק בי כל כך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
fucked up