בדקה אחת אני יבשה

ובדקה השנייה אני רטובה עד שד עצמותיי.

חושבת אולי להמשיך ללכת,

או אולי לחזור לאחור?

בגשם.

אני אוהבת גשם

לא כזה אכפת לי שתראו אותי כך,

כשהשיער צמוד לפנים וכפות הידיים קפואות ומכווצות מתחת לסווצ'רט.

פשוט, אנשים לא מבינים את אלו שנרטבים בגשם.

הם חושבים שלו החזקתי מטרייה, סביר להניח שהייתי נשארת יבשה.

אבל הם לא מבינים

זה בכלל לא מספיק.

כי את העיניים שלי,מטרייה לא מצליחה לשמור יבשות.

אז מה הטעם ?

מחר זאת התשובה הכללית להכל.

בשתיקה אני בוחנת את העולם מסביבי,

בהפסקה בין דיבור לאהבה

למה אני עושה את זה לעצמי?

אני לא חייבת

אני לא כואבת

אני לא אוהבת אף אחד.

גם לא שונאת.

מתנשאת?

אולי קצת.

וכל רצוני הוא לצאת,

לצאת מתחושת הלבד בעולם

ולמצוא את הצד השני

הצד שמשלים את האני הפנימי.

אבל אחרי חיפושים,

כואבות כבר רגליי

ושפתי יבשות,

לוחשות:

למה אני עושה את זה לעצמי?

עוד כישלון ועוד כישלון.

למה? למה?

למה אני עושה את זה לעצמי?!

כתב ידה הילדותי מתגרה בדף

עיפרון נלחץ חזק וקורע.

מישהו שומע?

בתנועה פתאומית היא מאבדת שליטה

קופצת מעל המיטה וצועקת:

"אפשר לקבל פה קצת שקט?!"

אני מנסה להרגיע.

מנסה להבין

מה הולך לך בפנים שם ילדה?

היא אומרת שמספרים זה קשה,

מבלבל ומפחיד

שהיא לא יכולה לסיים לבדה.

"אני כאן בשבילך", אני מרגיעה ומלטפת

"אז למה בעצם את לא יכולה?"

השגיאות נכונות, מודעות מחושבת לכל קו וקו המצוייר על הדף.

"אני יודעת הכל." בגאווה מדברת,

עינייה בורקות, חיוכה השובב

"זה לא חשוב, אני לא רוצה"

ויוצאת מהחדר מהר בריצה.

צחוקה המתוק מתגלגל בחלל,

משאירה שם אותי לא כל כך מרוצה

הילדה פה זועקת, מי לא מבין ?

שלוש מילים פשוטות ללא טיפת בושה.

"אני יודעת הכל",  היא ממשיכה ואומרת:

"תרחמו עלי, בבקשה."