מחר זאת התשובה הכללית להכל.

בשתיקה אני בוחנת את העולם מסביבי,

בהפסקה בין דיבור לאהבה

למה אני עושה את זה לעצמי?

אני לא חייבת

אני לא כואבת

אני לא אוהבת אף אחד.

גם לא שונאת.

מתנשאת?

אולי קצת.

וכל רצוני הוא לצאת,

לצאת מתחושת הלבד בעולם

ולמצוא את הצד השני

הצד שמשלים את האני הפנימי.

אבל אחרי חיפושים,

כואבות כבר רגליי

ושפתי יבשות,

לוחשות:

למה אני עושה את זה לעצמי?

עוד כישלון ועוד כישלון.

למה? למה?

למה אני עושה את זה לעצמי?!