אני אנסה ואצרף לכם שיר שתשמעו בזמן שאני מנסה, הוא עוזר להעביר את ההרגשה
http://www.youtube.com/watch?v=8EAqy1rUv7I
אז אתמול סיימתי ספר בשם Norwegian wood (כן כמו השיר של הביטלס)
ושכבתי במיטה, שומעת שוב ושוב את norwegian wood ואת Julia...
נכנסת לאווירה כזו עצובה שלכל מילה קטנה יש בה משמעות והן נאמרות בשקט או בלחישה,
וגם לשתיקה יש כובד והיא מחלחלת.
אני מחפשת דרך לתאר את הדמות הראשית בספר, או את האווירה בה הוא טבול...
משהו מלנכולי כזה. בודד. מיני. מוזיקלי. איכותי.
כמו צייר או נגן שיכול להישאר שעות עם עצמו ולהסתכל על עורבים בשמיים. ואז לבכות.
הצד הזה של העולם, אם הייתי מצליחה לתאר אותו..זה צד שאני חצויה כלפיו.
וגם יש מישהו שמאד הייתי רוצה להמליץ לו לקרוא את הספר הזה (ואפילו חשבתי עליו כשקראתי אותו)
אבל לא מתחשק לי לדבר איתו. ואני גם יודעת שאני מייחסת לו תכונות שאינן.
שהוא לא באמת מיוחד כמו הגיבור של הספר וזה הכל תכונות ורגשות שאני נותנת לו ללא סיבה מיוחדת, הן לא שייכות לו בכלל.
אני מתרגלת להיות לבד. עם עצמי. להנות מזה.
אני אפילו לא רוצה להתקשר לאף אחד או להדליק את הטלוויזיה שתמלא לי את הראש בבולשיט.
ולפעמים גם חושבת על אנשים נשואים שהייתי רוצה. זה קצת דבילי, לא?
בכל מקרה..הייתי שמחה להגדיר את התחושה, אופי, מצב הזה. אפילו מילת תיאור כללית אין לי.
כשזה יקרה- אולי אצליח להגדיר, להסביר קצת את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
