קודם כול חפירה קצרה:
אתם לא מבינים, אני יושבת לי בבית, לא היה לי כוח לצאת, גם ביגלל הגשם, אני רואה את הסרט הישן ביותר שמצאתי, בנתיים, ושומעת גשם!
פתחתי את הדלת של המירפסת והיצצתי החוצה ואז...
ראיתי את הגשם היפייפה יורד, משומה אחרי שראיתי את הגשם הזה, בא לי ליכתוב וואנשוט..
ועכשיו אחרי החפירה, לוואנשוט....
"חודשים שאני מחכה לה, חודשים שהיא לא יוצאת לי מהראש, חודשים שאני בדיכאון.
מאז שהיא נעלמה לי אני הבנאדם הכי עצוב בעולם, אני זוכר איך כול יום בחורף היינו הולכים ביחד לישון והיינו מיתחבקים כידי להיתחמם, כול הזמן זה רק היא בראש שלי!, היא פשוט לא יוצאת, זה כאילו אני חיי באשלייה שהיא עזבה אותי לעולם"...
ככה כתבתי, אני, ביל קאליץ ה-עצוב, ברוב מחברות השירים שלי.
היא תמיד הייתה מיוחדת, תמיד ישבנו בייחד באיזה בית מלון, כשהיינו בסיבוב ההופעות, ישבנו בכוונה מול החלון הענק שראו דרכו את כול העיר, ישבנו מחובקים עם שמיכה ענקית עלינו, פשוט ישבנו והיסתקלנו על הגשם שירד לו, ידר לו למטה בלי שום מטרה, ועכשיו, כשהיא לא איתי יותר, אני עצוב, בודד ומדוכא, למרות שהדיכאון עזר לי ליכתוב שירים לא יכולתי להקליט אותם כי כול פעם שהתחלתי לשיר אותם התחלתי גם ליבכות, בכיתי כאילו שנים לא ראיתי ולא אראה אותה יותר...
והיום, סופסוף היום המיוחד הגיעה! אני חוזר לגרמניה, מקווה ליראות אותה שוב, ליראות את החיוך הכובש שלה, את העיינים הכחולות והנוצצות ואת השפתיים היפות האלה שאני כולכך מתיגעגע אליהן.
כשהיגעתי לשדה התעופה שבגרמניה, כול המעריצות חיכו לי שם, כולן חוץ מאחת ,האחת שרציתי ליראות יותר מכולם!
כשחזרתי לביית ששכרנו לנו רק שניינו, לא ראיתי אותה, הדבר היחיד שראיתי זה הבגדים זרוקי בכול הבית, רוב הבגדים היו דיי גדולים, 'אולי היא השמינה קצת?' חשבתי לעצמי, הייתי עייף אז נחתתי על המיטה מבלי להחליף בגדים ונירדמתי.
היתעוררתי למישמע קול, הקול העדין שחיכיתי שנה שלמה לישמוע מילבד הטלפון,
"אוי לא הוא כבר חזר!, אסור שהוא יראה אותך, 'בקשה תחזור מחר מאמי, גם אני אוהבת אותך" דיבר הקול שכולכך היתרגשתי לישמוע, פתאום הרגשתי איך הכול מיתנפץ, הדמעות ירדו בלי בושה ואני קמתי למצב ישיבה, הלב היתנפץ כולכך חזק עד שאני בטוח שגם היא שמעה את זה, היא ניכנסה לחדר עם כמה שקיות שהסתירו את ביטנה והיסתקלה עלי, העפתי לה מבט שבור ועצוב והיא היתיישבה לידי, עדיין לא מורידה את השקיות, היא היסתקלה עלי במבט כזה מאוהב, מאוהב ומאולץ, כאילו שאני מחריך אותה לעשות את המבט הזה, היסתקלתי על השקיות והזזתי אותן, הייתי בהלם, ההלם שעשה לי את השנים הבאות, לפני היתגלתה בטן, בטן ענקית ועגולה, כאילו שהיא בהריון, בלי בושה ובלי להסתיר את הדמעות שאלתי אותה...
"הישמנת?" אמרתי מיסתקל על הבטן שזזה מעט מעצמה "או שאת בהריון?" אמרתי בקול חנוק וחלש, היא הינהנה,
"אני בהריון, ממך! תישמח הולכים ליות לך ילדים!" אמרה מנסה לחבק אותי אך אני דוחף אותה אחורה,
"מימני הא? אז איך זה שלא סיפרת לי? איך זה שלא הולדת עדיין עם אני לא כאן כבר שנה?!" צעקתי במן קו חלש ופגוע, הדבר היחיד שהיא עשתה זה היסתקלה למטה, על הריצפה הקרה כמו שהפכך להיות ליבי השבור,
"זה מימנו נכון?" שאלתי קם מהמיטה, היא קמה מייד אחרי,
"כן.. זה מימנו... " אמרה בקול חלש כאילו בכוונה כידי שאני לא אשמעה,
"תעופי מהבית הזה" אמרתי באדישות מיתיישב, ושם לב לטבעת שעתפה את אצבעה(האצבע שלה) העדינה, "את גם מאורסת לו.... אני לא רוצה ליראות, לישמוע, להכיר או אפילו להריח אותך!" אמרתי נישכב אחורה ונותן לדמעות לצאת, היא אספה את כול בגדיה למיזוודה אחת גדולה ונופפה לי לשלום ליפני שיצאה, אך אני ללא כול תגובה עדיין ממשיך להוריד דמעות.
למרות שעברו 3 שנים אני עדיין מקבל ממנה מכתבים, כול חודש מגיעה אלי מיכתב ע בקשת סליחה ושמו של הילד שהיא ילדה ממנו, היא קראה לו ביל, על שמי, ועל כול האהבה שנתתי לה, אך עדיין זה לא מספיק טוב בישביל ליסלוח לה, אך אני זז עם הזמן, ופגשתי לי בחורה חדשה, היא קצת דומה לה אך עם אישיות שונה לגמרי...
זהו..
זה הוואנשוט, אני באמת מקווה שתואהבו אותו,
ו...
תגובות אנשים!!!!!1
ואני מזכירה לכם שעם אתם רוצים לדעתה מה קרה לאירה ולאוליביה תגיבו כי אני פשוט קפיא את הסיפור,
עם אין תגובות שבועיים?...
אז אין יותר סיפור!!!!!!1!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
