כי חיים רק פעם אחת..

אני כבר מרגיש שלא משנה מה אכתוב או מה אגיד - זה לא באמת יהיה תואם למה שבאמת קורה לי בפנים במקומות הכי עמוקים.

אני ממש מרגיש שאיבדתי עוד יותר מודעות עצמית.. גם ככה לא הרגשתי שאני כל כך מודע לעצמי, אבל עכשיו אני מרגיש עוד פחות מודע לעצמי. וזה משגע אותי.. אני מרגיש קצת כמו ילד כאפות, כאילו עברתי תהליך של רגרסיה. נהייתי יותר חסר בטחון אפילו ממה שכבר הייתי.. לא חשבתי שיש כזה דבר.

הנשמה שלי פשוט מדממת למוות.. זה נורא.

אני כבר לא באמת מדבר עם אמא שלי. היא כל הזמן צועקת עלי..  היא כל הזמן אומרת לי שיש לנו שיחות עקרות ושאני חוזר על עצמי כל הזמן.

הפסיכיאטר הדפוק שלי אמר לי שאני מתעסק בעצמי יותר מדי ושאני פשוט צריך לחיות במצב יותר רובוטי. מה זו ההצעה הזאת? זה כנראה מה שרב האוכלוסיה עושים, ובגלל זה רב האנשים נראים בעייני כאנשים שנכנעו לחיים שלהם וכאנשים שלא באמת חיים את עצמם. האנשים האלה הם דעות ומחשבות של אנשים אחרים, ולא של עצמם.

זה פשוט נורא.. אני מרגיש כל כך לבד במערכה. כל כך לבד במלחמה...

ואני מרגיש שעכשיו אני צריך כאילו להצדיק את עצמי למה אני מרגיש ככה. אבל אין לי מושג למה אני כבר ככה.. אולי יש לי, ואולי לא. אין לי מושג :(

אני מרגיש כאילו איבדתי לגיטימציה להרגיש ככה וכאילו אין לזה פתרון. אף אחד לא באמת יכול לשאת אותי. אני יכול לגרום לאנשים להשתגע.. זו לפחות ההרגשה שלי  מי ירצה להיות עם בן אדם שהוא בסופר דכאון? עם בן אדם שהוא "כבד"? (שמתי את זה במרכאות, כי באופי שלי אני לא באמת כבד.. כל מה שאני מרגיש גורם לי להתנהג בצורה הזאת. אני מרגיש ממש מוגבל.. )

ודי, אין לי כח..

עוד קצת פחות מחודש אני מתחיל ללמוד - תואר ראשון בפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה.

אני כל כך לא רוצה להתחיל ללמוד.. כל כך.. הקטע הוא שאם אני לא אתחיל ללמוד, אני גם לא יודע מה אעשה עם עצמי.. להמשיך לעבוד בעבודות מזדיינות מסריחות?

אולי אני פשוט צריך זמן כדי להמשיך לנסות להתחבר לעצמי ולראות מה קורה לי בפנים.. :(

איבדתי כבר אמון בתחום הפסיכולוגיה/פסיכיאטריה. והיה לי אמון בתחום הפסיכולוגיה, אבל אני כל הזמן מרגיש "באוויר" וכאילו אף אחד לא באמת מבין אותי ואף אחד לא באמת מחזיק לי את היד במקום הנכון.

אוף, החיים כל כך נוראיים... :'(

מה שעובר לי בפנים זה פשוט סיוט שלא נגמר..

אולי זה נשמע כמו רצף פתטי של התבכיינויות בשביל צומי, אבל זה לא. צומי זה נחמד מן הסתם, אבל הרגשות שאני משתף לגביהם הם לגמרי אמיתיים...

מפחיד אותי כבר להתחבר לעצמי לגמרי, אני גם לא יודע כמה אני יכול לעשות את זה. הנפש שלי כבר נשאה כל כך הרבה, שאני לא חושב שהיא יכולה לשאת עוד. זה פשוט טירוף.... כל כך חרא

אני היום יותר יכול להבין אנשים שבוחרים להתאבד.... בגדול אני בדעה שעדיף להרגיש שלילי מאשר לא להרגיש כלום. אז לא, אין לי כרגע כוונות אובדניות... אני מקווה שככה זה יישאר... =[

שמישהו יאיר לי את הדרך.. שמישהו ייתן לי תקווה אמיתית... שמישהו יישנה לי משהו בפנים.. אני לא מאמין בזה שאומרים לי "הכל בראש שלך. תשנה את המחשבה וזה יעבור". חרטא! אני, כנראה לעומת הרבה אנשים אחרים, כן עוצר ומסתכל לתוך עצמי. אני כן מסתכל פנימה וכן רואה להרגיש שאני אידיבידואל. אני לא רוצה להיות כמו שאר האנשים בעולם שמתנהגים כמו מישהו שהם לא באמת.

המתחים נפשיים שלי כל כך גדולים.. אני שם לב לזה בדברים קטנים אפילו..

אני כבר פחות שם לב לפרטים קטנים בכל מיני דברים - זה רק מוכיח לי שרמת הנסערות שלי הולכת וגוברת.

אני פתאום נראה לי מצליח להתבטא פחות טוב. אני מרגיש פחות מודע. אני פתאום כותב עם שגיאות כתיב מוזרות, גם באנגלית.

כל הדברים האלה מראים לי כמה בוערת בי אש נוראית של בלבול ושל חרא... זה אולי נראה לכם שולי, אבל לי הדברים האלה אומרים המון.

תמיד היה לי חלום להצליח בענק ולהתפרסם.. כל תשומת הלב הזאת.

ואני מודה שלפני שלקחתי את הכדורים הפסיכאטריים הרגשתי כאילו היה בי איזה משהו שמדהים אנשים. תקראו לזה איך שאתם רוצים, Star Quality אולי? גם בתקופה ההיא היה לי הכי חרא שיכול להיות, אבל לפחות היה לי את זה.

עכשיו אני מרגיש שגם את זה אני לאט לאט מאבד..

לא ביקשתי הרבה. אני רק רוצה להיות שקט עם עצמי, שיהיה לי שקט פנימי אמיתי.

ראיתי עכשיו בפייסבוק איזה מישהו ישראלי בן 19 שאני מכיר בצורה נורא עקיפה שהשתתף בפרסומת לטלוויזיה ביפן. הפרסומת היא נורא פרובוקטיבית. תוך שבועיים מרגע עלייתה ליוטיוב, הסרטון קיבל 4,650,000 צפיות!! פאק. הוא בדרך להיות סופרסטאר. כנראה.

זה גורם לי לקנא... למרות שאני יודע שאני לא בהכרח אוכל להתמודד עם חשיפה עכשיו. אני במצב נורא רגיש ולא יציב...

אני כ"כ רוצה לחיות. אני כל כך רוצה שיאהבו אותי...

אני רוצה שקט