כי חיים רק פעם אחת..

זהו..

אני במין תחושה כללית כזאת שנכנעתי לחיים :(

התחלתי ללמוד תואר והתחושה הזאת של איבוד אינדיבידואליות ושל להיות לא עצמי יותר חזקה בי כרגע אני חושב..

אני פתאום מרגיש בן אדם שממש לא מודע לעצמו..

אני כבר מרגיש לא בנח כשאני הולך לטיפול פסיכולוגי, אולי כי לא מצאתי את המטפל/ת המתאימ/ה, אבל עדיין.. הפסיכולוגית למשל שאני הולך אליה עכשיו נותנת לי הרגשה כאילו אני בא אליה בגישה נורא ילדותית של "תעשי לי" ובגישה כזאת שאני מצפה לשבת כמו איזה פרזיט על הכורסה שלה ולחכות שהיא תואיל בטובה להזיז את התחת הדפוק שלה כדי שיהיה לי יותר טוב.

לא רוצה.. :(

הכל פשוט.. לא טוב..

אני עוד יותר נסער ופחות רגוע מאי פעם.. אני חושב שככה זה ושזה המצב..

מה יהיה איתי בסוף? מה?...

אני גם לא יכול להתמודד כבר עם אלה שאומרים לי "אתה לא רוצה לעזור לעצמך", "נח לך להשאר במקום של המסכן" ועם אלה שגורמים לי להרגיש כאילו אני סתם עושה הצגה.

הדברים האלה פשוט לא נכונים... פאק, באמת... די :( כבר אין לי כח להתמודד עם זה.. זה רק נותן לי הרגשה כזו שכאילו משתיקים לי את הקול הפנימי שלי והורגים אותי עוד יותר. זה קצת כמו ילד קטן שנפל לאיזשהו בור נורא נורא עמוק והוא צועק "הצילו" ומישהו פשוט בא וחוסם את הבור, ואז אי אפשר יהיה לשמוע אותו..

וואי, אפילו הדוגמה שנתתי עכשיו מרגישה לי אינפנטילית רצח.. בכלל, נראה לי שכתבתי את זה כבר כאן, אבל אני מרגיש שעברתי תהליך של רגרסיה..

אני גם רואה איך נהייתי ממש הרבה יותר מופנם, וזה ממש מפריע לי ....

אני פתאום מסתובב עם תחושה מוכרת מהיסודי של ילד כאפות, של חננה שלא יכול להתמודד עם שיחה שדורשת עימות עם בן אדם..

אני מרגיש דביל לחלוטין וחסר כל יכולת לצאת מהמצב שאני נמצא בו.. זה נורא..

ולמה אני מרגיש כל כך לא מודע לעצמי? למה? :( אני רוצה להרגיש שאני כן יותר מודע לעצמי.. זה גם גורם לי להרגיש ממש מפגר שאני לא מצליח להרגיש את מה שאני רוצה... :'(

אין לי כח.....