כל הזמן משווה,
וחוזרת לאותה נקודה -
אין מה להשוות.
איך אפשר להשוות בין אדם ילדותי ונכה רגשית, שבמשך ארבע שנים של און אנד אוף אני אפילו לא יודעת איך סבתא שלו נראית,
הכל סבב סביב משחקים ואקשן, ממש מר וגברת סמית'.
ציפייה ל"מתי הוא יופיע שוב",
ציפייה ל"מתי זה באמת יגמר".
לבין מישהו נחוש, שלא מתלהם מעצמו ומכלום, ואין סביבו אלף בנות. מישהו שגרם לי להבין שהוא רוצה אותי, והוא עקשן.
והוא לא מסתיר את זה שהוא דיבר עם אמא שלו עלי, ואין לו בעיה להתקשר אלי שמונה פעם ביום, גם אם כל השיחות רק ממנו, ואין לו אגו.
הוא ביישן. והכי חשוב, מה שלא קרה מעולם, וזה עדין חרוט אצלי במוח בתור משהו לא נורמלי - שגם אחרי 24 שעות רצופות, אני לא אמאס עליו.
אז עכשיו...
איך אני יודעת שזה באמת עובר?
תמיד הייתי מקבלת אומץ על האקס כשהיה לי מישהו אחר, אפילו סתם מישהו.
אבל פה זה לא סתם.
רציני יותר מכל מה שהיה לי אי פעם.
מפחיד יותר מכל מה שהיה לי אי פעם.
יפה יותר מכל מה שהיה לי אי פעם.
וביפה אני מתכוונת גם לבן אדם עצמו...
ופתאום כשאני חושבת על האקס,
אני חושבת שגם אם יגידו לי שהוא עבר ניתוח מחיקת זיכרון והשתלת אופי חדש, מושלם,
אני לא ארצה אותו יותר.
אבל האמנם?
אני צריכה לעבור את מבחן הפגישה כדי לראות מה אני ארגיש כשאראה אותו?
אבל מצד שני, למה שאראה אותו?
ומצד שלישי, למה אני מתעסקת בזה יותר מידי?
חוץ מעצבים על בזבוז של ארבע שנים - לא אמור להיות לי כלום.
הלוואי והוא ידע את זה.
בא לי שידע, שזה עבר, שזה עבר לי ולו לא.
שיתחרט וישנא את עצמו, שיסבול.
זה אומר שעדיין איכפת לי?
לא, כוסעמק.
יש לי נסיך בידיים.
רק שלא ילך לי לאיבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
