אז פיתחתי מן מחשבה, סוג של אמונה שזו המציאות שלי -
שסביר להניח שאני אמצא גבר נורמלי רק כשאגיע לגיל 22.
גיל שנראה שגברים מסביבי יתייחסו אלי יותר ברצינות, או שאני אשדר יותר רצינות.
אז בין לבין ניסיתי לזרום עם כל דבר שקצת עשה לי את זה בשנתיים האחרונות,
תוך כדי נדודים בין האקס לבין מישהו חדש,
מתאכזבת כל פעם מחדש ש"הלוואי והאקס היה בן אדם נורמלי",
מתאכזבת כל פעם מעצמי "איך האמנתי לאידיוט הזה",
מתאכזבת מכל דבר. מקנאה בזוגות מאושרים. שוקעת יותר ויותר עמוק באמונה שזה לא יקרה לי. האושר הזה. אהבה.
כן הצלחתי להתרגש מכמה וכמה בחורים שיצאתי איתם, עם פרפרים התחלתיים והכל,
אבל זה תמיד נגמר, ולא בגללי.
או שזה התחיל ממין נטו, ולא הצליח להתפתח לשום דבר מעבר, למרות שהיה מעבר.
ואז תמיד חזרתי לישן "הטוב" והמוכר,
האקס.
היחיד שעדין אהב אותי, בדרכו העלובה.
ואלה שסתם התעניינו בי וידעתי שיהיו מושלמים בשבילי - לא התעניינתי בהם.
אז מצאתי את עצמי מנפנפת עוד בחור נחוש,
שמכיר אותי כבר שנה, ובזמן האחרון חזר להציק לי.
אז מצאתי את עצמי במועדון עם אותו בחור נחוש שאלוהים יודע איך הוא הצליח להכנס למקום הזה,
גרר את חברים שלו, כל זה רק בשביל לראות אותי,
ולפני ששמתי לב מה קורה, אני מוצאת את עצמי מוקסמת, נדהמת, מתרגשת, מפחדת, מתגעגעת, מקפצת, שרה, רוקדת, פרנואידית,
ועוד שלל שמות תואר שלא תיארו אותי כבר המון זמן.
לפחות לא כולם ביחד.
אז בשלושה שבועות, ובשלושה שבועות אני מדברת על שלושה סופי שבוע,
הצלחתי להכיר את כל החברים הכי טובים שלו שקוראים לי "חברה שלך" לידו,
את אמא שלו, בעלה, אחותו, אח שלו, החתולה שלו.
שמעתי דברים כמו "שאלתי את אחותי לאן לצאת איתך, אני לא טוב בדברים האלה"
ראיתי איך בן אדם מתרגש ומוקדם ממני בדיוק באותה צורה שאני ממנו.
פעם ראשונה בחיי שישנתי אצל גבר, פעם אחר פעם, והוא לא ניסה לגרום לי לשכב איתו.
אמר שאני עוד לא בשלב.
ועכשיו אני מגיעה לשלב הנורא מכל,
הפחד.
אלוהים ישמור אותי, בחיים לא היה לי קשר נורמלי.
תמיד משהו השתבש.
אז הכל פה פשוט סלול מראש לקשר רציני, אין לי ספק.
אבל.........
תמיד יש אבל. מה אם יהיה אבל?
אני מסתכלת על עצמי ורואה מישהי שלא ראיתי מעולם.
יש לי פתאום מצברוח אדיר, אני עם אנרגיות מטורפות כל היום במשרד,
אני מרגישה חסרת בטחון לידו,
הוא שינה אותי.
כמה זמן אף אחד לא שינה אותי?
אני מתרגשת ומפחדת בו זמנית אפילו לכתוב עליו.
אבל עצם העובדה שאני כותבת עליו,
אחרי ארבע שנים שכתבתי רק על מישהו אחד,
כבר אומרת משהו, לא?
אני מסוגלת להתחיל להתפלל כל לילה לפני השינה שיהיה שלי.
ועכשיו כמו שהייתי אומרת לי מהצד -
די.
אני יפה בעיניו. חודשיים שהוא ניסה להשיג אותי והוא הרגע הזכיר את זה בלי בושה.
הוא דואג לי. הוא מחזיק לי את היד תמיד כשאני איתו, לא עוזב אותה.
הוא סיפר עלי לאמא שלו, דיבר איתה עלי. הוא סיפר עלי לאחותו, שאל אותה לאן כדאי לנו לצאת.
הוא לא נתן לי אפילו להתפשט לידו. הוא מחבק אותי וכמעט מועך.
הוא מצלם אותי המון בפלאפון שלו. הוא שולח ת'תמונות שלי לחברים שלו כסוג של גאווה.
לפעמים אני גורמת לו לחייך עד כדי כך שהוא מזיז את הפנים הצידה במבוכה, כאילו אני באמת מקסימה אותו.
הוא מחמיא לי, הוא משלם עלי.
הוא נפרד ממני לפני שהוא חוזר לצבא, ומחליט לבוא אלי עוד פעם רק בשביל עוד כמה דקות, והוא לא גר במרחק הליכה אלי, אפילו נסיעה של 20-30 דק.
אז.............
אני צריכה לנשום עמוק,
ולהתחיל להאמין.
להאמין שמגיע לי טוב, שיש טוב.
שאני מדהימה, ושהלוואי ואני לא טועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
