"לקום כל יום, לישון כל יום,
הימים הם כמות ואת בעניין של איכות.
בגלל זה את בוכה..."
פתאום השיר הזה מקבל משמעות כל כך כואבת.
(השיר של מיכל שפירא ואורי סלונים שהלך לעולמו שבוע שעבר.)
עברה שנה מאז שכתבתי פה.
זה רק מראה כמה הצבא מדכא לי את הנפש, השכל, אולי אפילו סוג של מוזה או מצברוח מסוים לפרוק.
פורקת בשביל עצמי, אף אחד לא באמת עוקב אחרי.
ומה השתנה משנה שעברה?
יותר נכון, מה לא השתנה משנה שעברה?
כלום.
הכל אותו דבר.
הוא בראש שלי. יש כמה אחרים שמסיחים את הדעת.
הפחד הזה של "למה אני לא מצליחה לעבור הלאה"
הפחד הזה של "היי אולי הוא יהיה האחד שסוף סוף יהיה איתי במערכת יחסים נורמלית, אולי זה זה. שיט. עוד אידיוט. אולי הבעיה בי?"
הפחד הזה של "פאקינג עוד פחות משנה אני אזרחית. אני פוחדת פחד מוות להפוך לכשלון עני"
הפחד הזה של "כשאני אשתחרר אני אתחיל לעבוד, וסוף סוף הוריי יוכלו להתגרש כמו שצריך, ולא לחיות בגהנום הזה כולם ביחד. אבל מה אם לא נשרוד כלכלית בנפרד?"
הכל כמו שהיה.
אבא דפוק שדפק את המשפחה. אבל אנחנו חיים ביחד בלית ברירה. זמנית.
שונאת את הבסיס שלי. שונאת את השגרה שלי. שונאת את זה שאני לא חופשיה.
שונאת את זה שהשגרה מורטת ממני עצבים ברמה לא נורמלית. שונאת את זה שאני הפכתי לביצ'ית שמגעילה לכולם שזקוקה לכדורי הרגעה/ריטלין.
שונאת את זה שאין לי מספיק כסף לדברים שאני רוצה. שונאת את זה שאני לא מצליחה למצוא עבודה בצבא.
שונאת את זה שאני לבד.
אין לי על מי להשען.
כן, חברות. כן, אמא.
אבל זה לא המקום מפלט שבחורה באמת רוצה לפנות אליו בעת צרה.
אני רוצה אהבה. רוצה אהוב. שיקשיב לי כשרע לי.
שאני אבכה לו כשרע לי. שהוא יהיה הבן אדם הראשון שאני ארצה לרוץ ולספר לו משהו.
ובעצם אם היה לי אחד כזה אז הכל היה נראה הרבה יותר טוב.
ושוב פעם הוא עולה לי לראש.
אבל אני לא יכולה להתקשר אליו.
והוא גם לא יקשיב לי, כי הוא לא מקשיב.
כן זה יעשה לי אושר רגעי.
שלא שווה שום דבר אח"כ.
אני רוצה יציבות.
יציבות כלכלית, חבר יציב להשען עליו, הורים שעדיין ביחד.
לפחות רק אחד מהם.
בבקשה.
"לקום כל יום, לישון כל יום,
הימים הם כמות ואת בעניין של איכות.
בגלל זה את בוכה..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
