עד שאני נהיית נורמלית, בריאה, חוזרת לעצמי...
שלא תבינו לא נכון, אני תמיד בגדר הנורמה!
אבל אחרי תקופה שקטה, שאני לא מתנהגת כמו איזה מאוהבת משוגעת,
הוא תמיד יחזור ויזכיר לי שהוא קיים.
והאמת שגם התקופות ה"שקטות" האלה אורכות לא יותר מחודש.
זאת אומרת שאין תקופה שארוכה יותר מחודש, במשך שלוש השנים האחרונות, שלא שמעתי ממנו.
ובאמת שזו לא אני! אני לא יוזמת...
וההגיון שלי כבר מזמן בריא, ואני מבינה שכבר די,
ואני כבר לא מאוהבת.
אבל משהו, משהו נשאר. בי, בו.
ואני קוראת הודעות ישנות וההגיון שלי הולך מסתחרר ולא מצליח להבין, מה עשיתי איתו?
ואז פתאום הודעה אחת, ואני אצחק בדיוק כמו שצחקתי באותה הודעה ואשכח הכל.
הרגש הזה שקיים בי, שקשור אליו, לא עוזב.
ועם כמה שאני הגיונית ומבינה שדי, כשהוא פתאום יתקשר, הרגש הזה ירגש אותי עד לכאב בטן ורעידות קלות בגוף.
וזה מפחיד. מפחיד אותי כל כך. איך, איך אחרי כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה חרא, זה לא עובר?
ואני יודעת שזה גם לא עובר לו.
אבל הוא זה שמסרב להרפות לגמרי.
כשהוא יזכר, הוא לא מנסה אפילו להלחם בעצמו ולעצור את עצמו.
אמרו לי לסנן ואמרו לי להתעלם ואמרו לי ולימדו אותי...
אבל עד שזה לא יבוא ממחשבה אמיתית ועמוקה, מבפנים, הכוח לסרב עד שיפסיק,
זה לא יעזור.
ואני עדיין חוקרת מידי פעם בפייסבוק, רואה שהוא העיף עוד "מעריצה".
מצא סיבה חדשה בשביל לדבר איתי - האיפוד שלו אצלי.
עד מתי נשחק משחקי כוח ואגו?
ובתוך תוכנו אנחנו מתים על זה.
ושנינו מפחדים וחושבים "אולי הפעם הוא באמת אדיש, כי באמת לא איכפת לו?" "אולי היא באמת מצאה מישהו אחר?"
אבל על מי אנחנו עובדים...
וההגיון שומר עלי שפויה, ונותן לי להכיר אנשים אחרים.
זה הוא! הוא שלא נותן.
ויש לי סוג של בטחון כזה מרגיע, שלמרות שההגיון רוצה שדי,
אני יודעת שהוא תמיד ימצא סיבה להכנס בסערה בחזרה לחיי...
אז אני ישנה רגוע בלילה.
ואיך אפשר להסביר את זה שבדיוק כשחשבתי במשך כמה ימים, אחרי תקופה די ארוכה שלא דיברנו,
על זה שהוא ינסה ליצור איתי קשר בקרוב. ובאחד מהלילות חלמתי שהוא שולח לי הודעה,
ויום למחרת הוא שלח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
