אני כועסת, אני לא רוצה לדבר עם אף אחד.

אני חושבת שאולי היה נחמד אם כן הייתי נשארת שם כל הלילה.

ואני תמיד חייבת לחשוב על דברים מסוימים מאוחר מדי.

נמאס.

אני לא מרגישה שלמה.

אני לא יודעת למה.

אני רק יודעת שאחרי התרוממות הרוח של אתמול חייבת לבוא נפילה.

והיא באה.

אני מרגישה שדברים חסרים, שהם נעלמים.

וזה נורא.

אתם יודעים מה מכעיס אותי?

שיש אנשים שכבר לא אכפת להם מהרצח הזה, מהרצח הנוראי הזה.

יצחק רבין ז"ל היה אדם נהדר ומנהיג נהדר, והוא יכול היה להביא אותנו למקום טוב יותר. הוא יכול היה לחיות את החיים שלו, להנות.

וזה פשוט נוראי.

ורק לכבד את זכרו, להזכיר לאנשים מי הוא היה ומה קרה, זה כל מה שצריך, לדעתי.

אבל באמת, כבר לא אכפת?

אתמול, למשל. לפני שנתיים עוד היו תוכניות בנושא בערב שלפני, למיטב זכרוני. היום- ערב שידורים רגיל כל כך שכמעט אפשר לשכוח שהיום זה היום.

אני פשוט לא מבינה אנשים.

ולבןאדם ההוא מגיע עונש מוות, עונש מוות מגיע לו. הכל בגלל קבוצה מטורפת של אנשים מטורפים עוד יותר, קיצוניים.

אני פשוט כועסת. וכואבת. זה פשוט עצוב כל כך מה שקרה לו, ורק בגלל שהוא רצה שלום. שקט.

יהי זכרו ברוך.

אן.

שאני סופסוף יודעת מי אני.

אתם יודעים, באמת כיף להיתקל במכרים וותיקים. באמת.

למרות שלכאורה שנאנו אחד את השניה. דווקא היה נחמד, אני מניחה.

וזה הזכיר לי את השנתיים וחצי של הג'ודו (זה היה שנתיים וחצי, נכון?XD)

טוב, אני מניחה שאני אלך לנוח ואז אצא אל הבראילן.

אבל למרות שאני מרגישה שאני לא מספיקה לכתוב מה עובר עליי, רק בשבילי, בכל זאת אני בסדר.

בטח הכתיבה.

אן.

בא לי לנגן בפסנתר עכשיו. אבל אין לנו.

אני כל כך שמחה. מאושרת.

סטארגייט ישראל כן קיים. יש, יש. יש!

והחברים שלי חזרו, והכל בסדר. It's Alright.

אז נכון, כל מה שהיה לי בחופש כבר לא יחזור. אבל לפחות, משהו חזר. משהו ישן.

Here Comes the Sun.

Indeed.

ויש לי פה לידי את הרומח, שאני הכי אוהבת. ואני כותבת, ומתקדמת.

ויש לי סטארגייט.

וזה אולי נשמע מטופש, אבל העולם שלי חזר לעצמו.

אן.