אני זוכרת שאתמול ישבתי ודיברתי איתך.

טוב, לא באמת דיברתי איתך, דיברתי עם הקול שלך שנמצא בתוך הראש שלי, אבל אמרתי לו כל מיני דברים שאני רוצה להגיד לך. קצת בכיתי כשדיברתי איתו, ואני מקווה שזה לא יקרה אם אי פעם אני אגיד לך את הדברים האלה, אבל במקרה הזה אני חושבת שזה היה בסדר. יש לי... קיבלתי מאמא שלי איזה גן שגורם לי לבכות לא בהכרח כשאני מרגישה שאני רוצה/צריכה לבכות, וזה משהו בלתי נשלט, אז בכל אופן, תתעלם מזה. אני יודעת שכבר אמרתי לך את זה, אבל יש לי תחושה שלא באמת האמנת לי. אולי לא הסברתי את עצמי טוב מספיק.

אני לא זוכרת בדיוק מה אמרתי לך.

בין היתר, אני זוכרת שאמרתי לך שיש לי שתי שאלות, שלא יצא לי לשאול אותך אחרי הבגרות. ואז עצרתי וחשבתי ואמרתי, לא. יש לי שאלה אחת אלייך, כי אני חושבת שאת התשובה לשאלה השנייה הבנתי כבר בעצמי.

אתה מבין... ניסיתי להבין מה קרה. זאת היתה השאלה השנייה. זאת היתה החלטה שלי לא פחות משזאת היתה החלטה שלך, גם אם אתה לא מאמין לי, אבל בכל זאת רציתי לדעת מה קרה מבחינתך, ולא רק למה אני מחליטה לעזוב את הכל. רציתי לדעת מה קרה בין החצי הראשון של פברואר לבין מרץ. איפה איבדנו את עצמנו (כש"עצמנו" זה כרגע מערכת היחסים שלנו), ומה בדיוק גרם לך להחליט שזה לא מתאים לך יותר.

ואני חושבת שאני יודעת מה התשובה.

עברתי שוב על ההודעות ששלחתי לך. עברתי על הסמסים הספורים, עברתי על ההודעות ועל הזכרונות שלי מאותם השבועות, עד השבוע שלפני המבחן. הסתכלתי על הכל ולא ראיתי שום בעיה. וזה בדיוק מה שניסיתי להגיד לך באותו היום, כשהתחמקת ממני. היו שלוש הודעות, לאחת ענית בע"פ ולעוד אחת ענית בכתב (והשלישית באמת היתה ארוכה, אז אני מניחה שציפיתי שייקח לך זמן לענות עליה. לא שציפיתי שזה ייקח יותר מדי זמן - להודעות ששאוש"ק שלי תמיד היית עונה בשורה וחצי, אז לא חשבתי שייקח לך הרבה זמן), והיו אולי שלושה סמסים בעניינים דחופים בלבד (אתה מאחר לפגישה וכו'). היו הערות מדי פעם, אבל מעבר להתנהגות הנוראית שלי בנוגע למבחן ולעבודה, כשזה נגע לציון שלי (וזה גם מה שאמרתי לך, שאני לא יודעת אם שמת לב, אבל הפעמים היחידות שבהן התנהגתי ככה היו קשורות למקצוע ולא אלינו), זה לא היה נורא בדרך כלל. ובגדול רוב הזמן אתה היית בסדר עם זה, מהתגובות שלך.

אבל בדיוק בשני הדברים האלה אני חושבת שנמצאת הבעיה. פחות באיך שהגבתי off-school, ויותר באיך שהגבתי בענייני המקצוע. אתה מבין, מהרגע שכתבת לי את ההערה ההיא (ואני מחייכת כשאני כותבת את זה. אני לא מאשימה ולא כועסת, זה תמיד מצחיק אותי.), הרגשתי צורך להראות שאני מסוגלת לקבל מאה במבחן. רציתי ציון הגשה של מאה (ובסוף קיבלתי אותו, לא?), רציתי בבגרות מאה ורציתי בעבודה מאה. אני יודעת שאתה מודע לזה ושאמרת לי יותר מפעם אחת שזה חסר טעם, כי אני צריכה להתמקד במקצועות הריאליים, אבל זה בכל זאת מה שרציתי. וכשזה הגיע לזה, מצד אחד ציפיתי ממך להתנהג כמו מורה ולעזור לי, ומצד שני הרגשתי משוחררת מספיק בשביל להגיב כמו שהגבתי. וזה היה מה שהיה לא נכון.

אמא שלי אמרה לי שכשדיברת איתה אמרת שני דברים שאני אזכיר כרגע: האחד הוא שהרגשתי צורך להתנצל פעמיים בפחות משבועיים, וזה מראה שמשהו לא תקין. אני מסכימה. אני אנושית, ואני עדיין מתבגרת, ואין מה לעשות, גם אני מאבדת שליטה לפעמים. וכשזה נגע אלייך, כשזה נגע לאדם שציפיתי שיהיה שם, שיעזור לי ושיתמוך בי, ואתה לא היית במקום שבו חשבתי שתהיה, זה כאב. אחרי שהודעת לי שהלכת וננסה להסתדר, ואני הייתי בלחץ מהמבחן, כמעט בכיתי. כאב לי, וכעסתי, ומצאתי את עצמי תוהה למה אני סומכת עלייך אם אתה עוזב אותי שוב. זאת מחשבה שהיא לגמרי לא נכונה, אבל זה מה שהרגשתי וזה מה שגרם להתנהגות שלי באותו הזמן. ואני מבינה למה זה הפחיד אותך ולמה חשבת שאני מנסה לעשות משהו שלא מתאים לך. זאת מעולם לא היתה הכוונה שלי, ואני חושבת שאפשר לראות את זה בהתנהגות שלי בשאר הזמן שבו דיברנו בשבועות האלה. וכן, אני יודעת שבאתי אלייך קצת יותר משהתכוונת, אבל פשוט היה לי מה להגיד. תמיד יש לי משהו להגיד לך - זה לא חדש - אבל כנראה שבמקרים האלה זה היה חשוב.

ואתה יודע מה? אתה זוכר שבאתי לפעמים לשאול אם אתה פנוי ובא לך לשבת? אני חושבת שגם זה קצת הפחיד אותך, אבל האמת היא שרק התכוונתי לכמה דקות. אתה זוכר שהיינו יושבים בנובמבר ביחד? כמו ביום חמישי ההוא שישבנו ודיברנו כל השעה החמישית, ותמיד נראה לי שמבחינתך היית יושב איתי עוד אם לא היינו צריכים לעלות לשיעורים? חשבתי שפשוט נחזור לשם, למקום הזה. ובמקרה הזה אין בעיה שנשב לדבר לכמה דקות מדי פעם, סתם, כדי להחליף רעיונות כמו פעם.

אני מניחה שהדברים האלה היו קצת מפחידים מדי. אני לא בטוחה שזה היה מפחיד את האדם שאני מכיר ושמבין אותי כל כך טוב, כי אני חושבת שהוא היה יודע, אבל אני חושבת, כמו שכבר כתבתי לך כאן, שבאיזשהו מקום היה לך הקונפליקט בין הפחד שלך לבין... עצמך. ואני מניחה שבמקום הזה, בשביל להיות בטוח, הפחד ניצח. ואם זה נכון... אז עשית בדיוק את מה שאמרת לי לא לעשות לאורך כל הדרך. אבל זה בסדר, כי אתה אנושי, וגם אתה עושה טעויות.

הדבר השני שאמרת הוא שאתה לא רואה איזה מערכת יחסים יכולה להתקיים בינך לבין נערה בת 18.

וזאת היתה השאלה השנייה שלי, שאותה אני כן מתכוונת לשאול. למה זה לא יכול להתקיים? זה לא הפריע לך כשהייתי ילדה בת 16, במצב נפשי גרוע יותר משאפשר לדמיין ולא מתקרבת אלייך אפילו. זה לא הפריע לך לקחת את זה למקום החברי יותר (וגם את זה אמרת לה, והיא סיפרה לי), וזה לא הפריע לך לדבר איתה כאילו היא שווה לך. ואתה יודע איפה עוד זה לא הפריע לך? זה לא הפריע לך כשאתה היית הקטן במערכת היחסים, עם החבר שלך שגדול ממך בהמון, שסיפרת לי שהוא החבר היחיד שנשאר לך מהעבודה הקודמת שלך. ואל תשכח שאני היום במקום בוגר יותר וטוב יותר, ושאני מתקרבת אלייך. אז למה זה לא יכול לקרות גם במקרה הזה?

אמרת לי פעם להיות חכמה יותר ממך בגילי וללכת יותר לכיוון של האושר כבר עכשיו, בכל מיני דרכים. אז נחש מה? אני עושה את זה. אני כותבת לך עכשיו הודעה תוך כדי שאני לומדת פסיכולוגיה (מצאתי אתר נהדר שמסכם כמה מהספרים של האו"פ, אז אני קוראת גם אותו), והיא גם פילוסופית ("את לוקחת את הפסיכולוגיה לגבול הפילוסופיה - מקומה הראוי גם לטעמי." - אמא היתה בהלם כשציטטתי את זה אתמול. היא שאלה אם אני זוכרת את כל ההודעות שלך בע"פ. התשובה היא ממש לא.) אבל גם מערבת קצת אותי. וזאת הודעה שלא היית רוצה לקרוא כרגע באמת, אבל אלא אם אתה עוקב אחריי, אתה לעולם גם לא תקרא אותה, מה שהופך את זה לבסדר.

אבל הנקודה שלי היא שאני מתקדמת בצעדי ענק. עשיתי שינויים מדהימים מאז פברואר, וגם כשכואב לי וגם כשאני עצובה, אני עדיין יציבה. אני אתן לך דוגמה- פעם כשהייתי מאבדת שליטה הייתי אומרת המון דברים שהתחרטתי עליהם אחר כך. ראית את זה גם בדברים שאמרתי לך כשכעסתי שאתה לא נותן לי לעבוד. היום... לפני כמה ימים היה לי ריב עם אחותי. רציתי כל כך להגיד לה משהו שיפגע בה, משהו שנוגע לאחד הסודות שלה, אבל לא הוצאתי מילה. לא ירדתי לאותו המקום הנמוך שבו אין לי שליטה בעצמי כשאני כועסת.

אז אני לא אומרת שעד גיל 18 אני אגיע למקום שבו אתה תהיה בעוד שנה. אין מצב שזה יקרה. יש גם דברים שלומדים עם הגיל ועם הזמן, ואין לי ברירה אלא לחכות שהם יקרו מעצמם. אבל יש מקומות שבהם אני כן אוכל להתקרב אלייך, ויש מקומות שבהם נוכל לדבר מנקודה שבה אנחנו שווים או כמעט שווים. וזאת נקודה שבה שנינו נוכל ליהנות ולהיות מועשרים. אז למה לא?

אני מתגעגעת אלייך.

אני מדברת עכשיו עם מישהי. שמתי פה קישור לבלוג שלה באחד המכתבים האחרונים שלי. ועברנו קצת לשיטת תקשורת פרטית יותר מאשר בבלוג, ואנחנו מדברות. היא מספרת לי על המורה שהשפיע עליה, שלו היא כותבת, ואני מספרת לה עלייך. ואני קוראת את מה שהיא מספרת, וזה מדהים אותי, כי יש דברים שבהם הם כל כך דומים לנו. אתה יודע, בתקופה שהיינו בסדר. כשהכל עוד היה תקין ושנינו הרגשנו בנוח עם מה שזה היה, כשזה היה קצת יותר אבל לא בדיוק.

וזה מזכיר לי את השיחות שלנו. לשבת לדבר ליד חדר מורים במשך כמה דקות או במשך שיעור שלם. לבוא אלייך כשמתמטיקה הלך נורא והייתי בטוחה שנכשלתי, ולשבת איתך אז למרות שאתה מאחר לפגישה (להגנתי ייאמר שלא ידעתי). לתפוס אותך אחרי השיעור ולרדת ביחד במדרגות רק כדי לעלות אותן בחזרה, פשוט כי השיחה איתך שווה הכל. לשלוח לך סמס ולמצוא את עצמי מסתמסת איתך במשך בערך שעתיים. להיתקל בך בגנד"ע ולשמוע אותך שואל אותי מה שלומי, ואיך ישנתי, ודואג לי ולידע שלי. 

זה מזכיר לי את הכל, ואני בהלם. ידעתי שקיימות מערכות יחסים דומות למה שהיה לנו. ידעתי שגם לך יהיו עוד כאלה, כי למרות שאתה לא תקבל מה שאתה רוצה ("אני שואף ללמד כיתות שמלאות בתלמידים כמוך"), עוד יהיו לך תלמידים כמונו. בתיאוריה ידעתי את כל זה, ואני באמת באמת בסדר עם זה, כי אתה לא שייך רק לי והסוג הזה של מערכות יחסים לא שייך רק לנו.

אבל להיתקל בזה במציאות... אתה יודע איזה מדהים זה? זה לא בדיוק אנחנו, יש שם שוני, וזה גם לא בדיוק אתה, אבל זה כל כך דומה שזה מפחיד. ובהתחלה עוד תהיתי אם יכול להיות שמדובר בך או ב-MIG, כי חלק מהדברים שם כל כך מתאימים לכם, שזה כאילו שמישהו לקח אתכם ושכפל חלק מהתכונות שלכם. וזה פשוט מדהים.

אז כן, יש הרבה רגשות שעולים לפני השטח כשאני מדברת איתה או כשאני קוראת את המכתבים שהיא כותבת, אבל אני חושבת שזה טוב. אני חושבת שאלה דברים שאני צריכה להרגיש ושיכול להיות שכל הסיפור הזה יביא אותי לאיזשהו טיהור, למקום שבו זה פחות כואב לי ומעלה פחות רגשות כשאני חושבת על הדברים הלא-נכונים שקרו.

רק רציתי לספר לך את זה. רציתי לספר לך את זה ורציתי להגיד שאני מתגעגעת ושאני מקווה שאתה שומר על עצמך טוב.

ואני בטוחה שהיו לי עוד דברים להגיד אתמול, אבל אלה הדברים שאני יכולה לחשוב עליהם. אני רוצה להתמקד היום גם בפסיכולוגיה חברתית, ביחסים בינאישיים, בלנסות להבין אותנו ומערכות יחסים אחרות.

אל תדאג, אני עוד אכתוב לך על זה.

קיבלתי רעיון מעניין שמה שהרגשת גם השפיע על ההתרחקות שלך. מה הרגשת, מר ג'? מעולם לא סיפרת לי.

xx

אן.

שמת לב שאני כותבת לך הודעות נורא ארוכות בזמן האחרון? מוזר.