"אם את רוצה לדבר על עובדות, אז חוכמה ניכרת בעוד הרבה תחומים חוץ מ- IQ. למעשה, המדד הפופולארי השני הוא אינטיליגנציה רגשית. אני לא בקיא בתחום, אבל נדמה לי שזה עולם התוכן בו אנו דנים רוב הזמן. מה את מסיקה מזה?"

-אתה, למען האמת.

מה שלומך?

קצת פסיכולוגיה: אני מתחילה עכשיו תהליך של עבודה פסיכולוגית אינטנסיבית, וכתוצאה מזה אני סופסוף קוראת את שלושת ספרי הפסיכולוגיה שקניתי וחיכו שאני אפתח אותם. הספר הראשון שאני קוראת הוא "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", של דונלד ויניקוט.

אני כרגע עדיין במאמר הראשון, שמדבר על החרדה המאנית. בתחילתו הוא מדבר על ההגנות שאדם משתמש בהם בשביל לברוח מהמציאות הפנימית (לקח לי רגע להבין את זה, אבל הכוונה היא שהוא מפחד להתמודד עם הרגשות שלו ועם מי שהוא, ובגלל זה הוא משתמש בפנטזיות, במציאות החיצונית (מה שקורה סביבו) ובעוד כמה מנגנונים). אני עדיין בהתחלה, כי אני צריכה לחפש מונחים בגוגל כל כמה זמן, כי בניגוד ל"סערת נפש" זה נכתב לאנשים עם קצת יותר ידע, אבל זה נראה מעניין.

בכל אופן, חיפשתי עכשיו בגוגל את המונח דוולואציה. מצאתי את עצמי בעמוד מעניין של מנגנוני הגנה של הנפש. אני מניחה שאתה מכיר את זה (לך יש הרבה יותר ידע בפסיכולוגיה ממני), אבל אני אפרט קצת בכל זאת, כי אני רוצה לדבר איתך על זה. (וואו, זה כל כך מרגיש כאילו אני קוראת את סערת נפש שוב... זוכר?)

אז בכל הסיפור הזה יש שני סוגי מנגנוני הגנה- פרימיטיביים ובוגרים.

אחד המנגנונים הפרימיטיביים הוא האדרה (אידיאליזציה), וכמובן הצד השני שלה, דוולואציה (הפחתת ערך). קראתי על ההאדרה, ולרגע מצאתי את עצמי תוהה אם זה מה שאני עושה לך. וחשבתי לעצמי- אני רואה אותך כאדם חזק מהאנשים שסביבי (אתה ו-MIG), ויודעת שאתם שניכם חכמים יותר מכל בנאדם שאני מכירה, אפילו יותר ממני [סתם בשביל השעשוע, אמא אמרה לי שהיא לא חושבת שזה נכון ונראה מה יהיה כשאני אהיה בגילכם. אמרתי לה שאתם עדיין תהיו חכמים יותר.], ואני חושבת שאני כנראה לעולם לא אפגוש שוב אנשים כמוכם. ואתה יודע, היתה תקופה שבה הייתם סוג של מגינים שלי, אני חושבת - אתה זוכר איך שרצתי אלייך כל פעם שהרגשתי כאב או שהרגשתי פגיעה במיוחד? וככל שאני כותבת את זה אני חושבת שבאיזשהו מקום כן עשיתי לכם אידיאליזציה, אבל אני לא חושבת שאני במקום הזה יותר. אני מניחה שגם זה הגביר את התלותיות המעצבנת הזאת שלי.

הפנמה... בזה אין לי בכלל ספק שאני משתמשת. העובדה שאני כל הזמן מנסה לחשוב מה היית אומר ועושה... זאת הפנמה. וזה טוב, עד שמתרסקים כשהבנאם הולך (קצת כמו בהפרעת אישיות גבולית, אם חושבים על זה). אז מצד אחד זה טוב שהפנמתי, ומצד שני אני נמצאת במצב בעייתי שבו עדיין כואב לי בכל פעם שאני חושבת על זה שמה שהיה לנו לא יקרה שוב. אני צריכה למצוא דרך לעבור הלאה מזה ובאותו הזמן לשמור את האישיות שלך בראש שלי, ואני מתחילה לחשוב שהדרך היחידה לעשות את זה היא להמשיך לחיות ואז לעבור הלאה, מה שיקרה רק אחרי שיעבור זמן. אפשר לראות את זה יפה בהתנהגות שלי: באפריל עוד היה לי קשה לקבל את זה והייתי בוכה המון, אבל ביוני כבר הייתי רגועה יותר. כן, כאב לי כשלא אמרת ולא שאלת כלום, אבל הייתי מסוגלת לעבור הלאה. אני מניחה שזה סוג הדברים שלומדים להתמודד איתם עם הזמן. (אני גם מוצאת את עצמי תוהה אם המכתבים האלה הם סוג של הכחשה שמשולבת בהפנמה, כי מצד אחד אני חושבת מה היית אומר ועושה, ומצד שני אני סוג של מסרבת לקבל את זה שאתה לא נמצא. אני לא מנסה לעשות משהו במציאות החיצונית, אבל במציאות הפנימית... זאת סוג של פנטזיה, לא? שיטת הגנה נוספת.)

לא, אתה יודע מה, אני לא חושבת שאני בחלק הבעייתי של ההפנמה. אני לא בדיכאון, לא בדיוק. ואתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שאני משתמשת בהכחשה ובפנטזיה הזאת כדי להימנע מהחלק הבעייתי. אני גם חושבת שאני יציבה מספיק בשביל לא לתת לזה להוריד אותי לרמה הזאת, אבל אני חושבת שהסיבה העיקרית שבגללה אני לא שם היא בגלל הפנטזיה. ואני שואלת את עצמי- אם אני אעזוב את הפנטזיה, זה יכאב? או שזה יהיה הדבר הלא נכון כי אני עדיין לא לגמרי בטוחה איך להמשיך להתקדם בדרך שלנו, ואני צריכה לשחרר רק אחרי שאני אהיה במקום אפילו טוב יותר?

לגבי ההשלכה... הפסיכולוגית שלי אמרה שיש לי גם נטיות פרנואידיות בגלל בעיה X. היא אמרה שזה טבעי וקורה הרבה לאנשים עם הבעיה הזאת, כמו גם עם הרבה בעיות אחרות. ואני שואלת את עצמי: אולי זה לא נובע רק מפה? 

תן לי להסביר- אני בנאדם מאוד סקרן. אתה כבר יודע את זה, אני יודעת. וחלק מהעניין הוא... שלפעמים אני מרגישה צורך לעקוב אחרי אחותי הקטנה בכל מיני מקומות, כחלק מהרצון שלי להגן עליה ולוודא ששום דבר לא קורה לה. מצד אחד אני סקרנית לדעת מה קורה איתה ומצד שני אני רוצה לשמור עליה למקרה שמשהו קורה. אז לפעמים אני מנסה לחפש אותה. אני לא משתמשת בזה - אני רק רוצה לדעת שיש לי את זה כדי שאני אדע אם משהו קורה. אני לא אוהבת את ההודאה הזאת, אבל איתך אני מרגישה בטוחה מספיק בשביל להעלות את זה.

ואני יודעת שאני צריכה להיפטר מזה, ואני בתהליכים. אבל לא בגלל זה אני מעלה את זה: אני מעלה את זה כי אני לא סומכת על אנשים שלא ילכו לחפש אותי אם אני אשלח להם משהו שכתבתי ופרסמתי פה, נגיד (מלבד אנשים ספורים. עלייך, לדוגמא, אני סומכת, או שלא הייתי שולחת לך את הפוסט ההוא). ונכון שיש אנשים שבאמת יעשו את זה, אבל רוב האנשים לא יעשו את זה, בטח ובטח שלא כשאני סומכת עליהם, עם כל הזמן שלקח לי לעשות את זה. ואני חושבת לעצמי- זאת השלכה, נכון? אני משליכה תכונה רעה שבי על אנשים אחרים, וככה אני מגינה על עצמי מהמציאות? זה כמו כשדיברנו על התמקדות ברע, ואמרתי לך שזה מנגנון הגנה ואמרת שהוא פוגע בי יותר משהוא מגן עליי? נראה לי שזה בדיוק אותו הדבר.

וואו, על נסיגה אין טעם להתחיל לדבר בכלל. אני חושבת שבאיזשהו מקום אני תמיד אעשה את זה, ויש לי תחושה שאתה מכיר את זה מניסיון אישי. הבריחה לספרים, לדמויות בדיוניות... אתה יודע על מה אני מדברת. אני מכירה אותך.

ולמנגנוני ההגנה הבוגרים:

גם על ההדחקה אני לא רואה טעם לדבר. העובדה שאני לא זוכרת כמעט כלום מהילדות שלי מעידה על זה. מצד שני יש בזה גם טוב - זה אפשר לי להמשיך לתפקד למרות כמה דברים קשים שקרו לי בחיים. אני כן שואלת את עצמי אם יש דרך לבטל את זה ולהחזיר זכרונות, להחזיר מחשבות וכו'. זה משהו שאני חייבת לבדוק.

אינטלקטואליזציה... זה בדיוק מה שאמרת לי, אתה זוכר? אמרת לי שמצד אחד אני בורחת מעולם הרגש, ומצד שני, זה העולם שבו אנחנו דנים רוב הזמן. ודנו בו בצורה רציונלית לחלוטין, זוכר? כשהשכל מדבר בעיקר, והרגש פחות משמעותי. אני חושבת שזה גם מה שאני עושה עכשיו, למרות שנראה לי שלמדתי להכיר ברגש בצורה קצת יותר טובה מאז. זה מה שאני נוטה לעשות בדרך כלל... ואני חושבת שבאיזשהו מקום זה הגיוני, כי אני מעריכה את המוח ואת ההיגיון יותר מאשר את הרגש. אמרת לי פעם שגם אתה מעריך את המוח יותר מכל חוזק אחר - אז גם אתה ניגש לדברים בצורה רציונלית בעיקר? מאיך שהיית נראה לי שכן, אבל אני מניחה שאני לעולם לא אהיה בטוחה.

תגובת היפוך זה דבר מעניין. אני לא מצליחה לחשוב על מקום שבו אני משתמשת בזה, אבל זה סתם מעניין, בלי קשר אליי. זה ועידון. זאת סוג של בריחה אל משהו חיובי, לא? בריחה מהרע אל משהו שיכול לעזור, שנתפס כחיובי. זה כל כך מעניין לראות את זה.

אלוהים- יש כאן גם זיוף העצמי, התעלמות והימנעות. אלה בדיוק הדברים שדיברנו עליהם! אני לא אטרח לפרט, אבל... מוכר לך?

אז אני ממשיכה וקוראת על מנגנוני ההסתגלות, ואני לא יכולה שלא להתלהב. אני חושבת שזה אחד הדברים שדיברנו עליהם, אתה יודע? אתה זוכר שדיברנו על הגנה עצמית? אמרת לי "לפעמים נדמה לי שאת מתרחקת מהרבה דברים- גם כאלה שעושים לך טוב. שאימצת "נסיגה" כאסטרטגיית הימנעות והגנה.". אמרת לי שאני צריכה להתמקד בקבלה של הדברים שעושים לי טוב, בשימור של המקום שלהם בחיים שלי. הסכמתי איתך שזה קורה לי, אבל שאלתי איך אני יכולה פשוט לעבור הלאה מכל הדברים האלה.

ופה בדיוק נמצאת התשובה שלי.

בהחלפה של מנגנוני ההגנה שניתן להחליף (בסופו של דבר אני מניחה שאי אפשר להתנתק מהם לגמרי - זה יהיה על-אנושי) וביישום של מנגנוני ההסתגלות. זה עשוי לפתור לי המון בעיות.

אני חושבת גם שזה מאוד מעניין לראות את המעבר הזה. החלק הזה של ההבנה של הבעייתיות במנגנוני ההגנה, והניסיון להתגבר על כמה שיותר מנגנוני הגנה וליישם כמה שיותר מנגנוני הסתגלות שטובים לנו. לא את כולם, לא בהכרח, רק את מה שטוב לנו. ואני חושבת שזה משהו שאני חייבת לבדוק אם כבר עשו עליו מחקר, כי אם לא, אני חייבת לבדוק את זה.

אני יוצאת להפסקה קצרה (יש פרק חדש של Saving Hope! שכחתי מזה!), ואז אני אחזור לספר. זה פשוט נ-ה-ד-ר.

אן.