אין לך מושג כמה קורה בחיים שלי כרגע.
אני חושבת שבשלושת הימים האחרונים כתבתי לך בערך שלושה מכתבים, שכמובן שאת אף אחד מהם לא גמרתי. אחד כתבתי כשהיינו אצל סבתא שלי, את השני כשהייתי במשמרת (ושם אני אף פעם לא מצליחה לסיים כלום), ואת השלישי אתמול, בדרך לכנס העתודה. אתה אולי תחשוב שזה קצת מוזר, אבל היתה לי שיחה איתך בראש שלי אתמול, וזה די גרם לי לרצות לכתוב לך. מה עוד חדש?
אבל הסיבה שאני עושה את זה כרגע, כשאני בדיוק סיימתי פוסט על מערכת החינוך שאני כבר אפרסם מחר, וכשאני אמורה לשבת ולעשות את העבודה שלי ברפואה, כי אחרת אני פשוט אגרור אותה עד שנה הבאה, ובסופו של דבר אמצא את עצמי עושה אותה בלחץ יחד עם הלימודים, היא שקראתי את הבלוג הזה, וזה גרם לי מיד לחשוב עלייך. ולא רק לחשוב עלייך, אלא להתחיל לכתוב לך בראש שלי.
אז כאמור, קורה די הרבה היום. אז אני אנסה להתחיל מההתחלה ולסדר את המחשבות שלי בתהליך, כמו שאני תמיד עושה כשאני מדברת איתך.
אני מדברת עכשיו עם החבר הכי טוב שלי על ששאוש"ק. התחלתי לכתוב לך על זה אתמול, אבל אני חושבת שאני אתחיל עכשיו מההתחלה.
אנחנו מדברים על רע"ד בימים אלו. אתה זוכר כשאנחנו דיברנו על רע"ד? הייתי כל כך מתוחה, ועדיין קצת מאוהבת (נו, כמו כל נערה בתיכון השנה (המורה הכי חתיך בביה"ס, הי"בניקים קראו לסרטון שלהם?)), ולא ממש ידעתי איך להגיב לשיחות עם מורה שלי. ואני זוכרת כשדיברנו על זה בפעם הראשונה - זה היה יום שישי, ד' ואני חיפשנו אותך, ונתקלנו בך בדיוק כשירדת מהקומה של השכבה שלנו, ודיברנו איתך על העבודה באזרחות. ואז הערתי משהו על ריקוד, ועצרנו ככה באמצע המדרגות, אני עדיין בקומה הראשונה ואתה כבר בדרך לקומת קרקע, ופשוט דיברנו. סיפרת לי על התיאוריה שלך לגבי בראן, אתה זוכר? ואז בהודעות שהחלפנו לגבי העבודה כתבתי בנ.ב שסיימתי את חלק א' והוא מדהים, ואמרת לי משהו בסגנון, "אני רק בעמוד 300. איזה כיף לך שאת קוראת בפעם הראשונה".
ההודעה הזאת הפכה להודעת רע"ד ("את לא יודעת כלום, אן קרטר...", זוכר את זה?). ואז שלחתי לך עוד הודעה, עם כמה הערות, כשהיינו בים המלח עם המשפחה, וכתבתי לך שאני מצטערת אם זה נראה נורא, זה כי שלחתי את זה דרך הטלפון, אז ענית לי, "התקבל מצוין. אני חושש לקלקל לך- חכי ותקראי.". לא ענית על שום דבר ממה שכתבתי שם, אבל זה בסדר, כי זה בטוח היה נותן לי ספוילרים (והיום זה רק גורם לי לחייך, כי אני לא יכולה שלא). ואז התחלנו את ההודעה השנייה ואני זוכרת את עצמי מסתובבת בסוכות וכל הזמן חושבת מה אני אענה לך או באמת עושה את זה דרך הטלפון.
אני מחייכת כשאני חושבת על זה, כי זה היה מדהים. ויש שם המון זיכרונות טובים.
אבל אני לא כותבת את זה בשביל להעלות זיכרונות. העניין הוא שהחבר הכי טוב שלי קורא את זה כרגע, וזה נחמד. זה באמת נחמד. אני אוהבת לדבר איתו. יש לנו טעם דומה, דומה לשלך, ואנחנו נהנים לדבר. החברות הזאת נמשכת כבר ארבע שנים, וזה הזמן הכי ארוך שהצלחתי להחזיק מערכת יחסים שאני לא חלק ממנה בגלל שהאנשים שבה קרובים אליי פיזית/גנטית.
אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל כשהוא קרא את עימות המלכים הבאתי אותו איתי לביה"ס. זה היה כשהם היו בפולין, ואתה באת לדבר עם מי שנשאר מהקבוצות על העבודה באזרחות. ואני זוכרת שראית אותי מחזיקה את הספר ונתת לי מבט תוהה כזה, ושאלת למה חזרתי אליו. אז אם אתה זוכר, הסברתי לך שהוא קורא את זה עכשיו ואני רוצה לקרוא את זה איתו. אז כמובן שבסוף לא עשיתי את זה, כי זה היה יותר מדי בתקופה לחוצה ומתוחה מדי (בהתחלה היה הסיפור שלנו, אחרי זה היו בגרויות...), אבל בחודש שעבר הוא הגיע אל רע"ד, ועכשיו הוא לקראת הסיום שלו.
וזה... זה מוזר. אני מדברת איתו, ואני נהנית לדבר איתו, ויש לו נקודות מבט מעניינות, אבל זה קצת מרגיש כאילו אני במקום ההפוך, אתה יודע? הפעם זה לא אתה ואני, זאת אני שמתפקדת כמוך, והוא שמתפקד כמוני. וברור שהוא לא חושב את אותם הדברים כמוני ולא מעיר את אותן הערות, וזה רק הופך את זה לעוד יותר מוזר. זה מוזר כי למרות שאני אוהבת לדבר איתו, ולמרות שבנוגע לכל ספר כמעט הוא הבנאדם הראשון שאני אשאל אם הוא קרא או מה דעתו... זה לא מרגיש נכון כמו לדבר איתך על הספר הזה. על הסדרה הזאת. אני מרגישה שאני צריכה לדבר איתך על זה, להעלות תיאוריות ולנסות לחשוב על התיאוריות שלך שוב. אני מעלה את התיאוריות שלך כשאני מדברת איתו, כי אני לא יכולה שלא, אבל הוא לא כל כך מתלהב מהן, איפה שאני כן התלהבתי.
וזה פשוט... אני מתגעגעת אלייך. אני מתגעגעת לחיוך הזה שלך, ולקול שלך, ולהתלהבות שלך, ולדרך שבה דיברנו אז. ל"את לא יודעת כלום, אן קרטר", ולהודעות של שורה על פסקאות על גבי פסקאות ששלחתי לך. לרעיונות שהעלית בנוגע למה שיקרה לדמויות, ולהלם שלך כשהזכרתי לך כמה דברים שקרו ולא ממש זכרת, כי קראת את הספר קצת אחרי שהוא יצא באנגלית ("קוונטין הצליח לגנוב דרקון?!?". אני צוחקת כל פעם מחדש כשאני קוראת את זה). ואני מתגעגעת לדרך המחשבה שלך וזה פשוט לא מרגיש... לא מרגיש אותו סוג של נכון כמו שזה הרגיש לדבר איתך.
ואני יודעת, זה קצת טיפשי, אבל ככה זה מרגיש.
במחשבה שנייה, אתה לא היית אומר שזה טיפשי. אתה היית מבין. אני מכירה אותך. היית אומר לי שזה טבעי להרגיש ככה, ושזה הגיוני שזה משהו שאני אקשר אלינו (ופה הייתי אומרת לך שזה בגלל שיצרתי סינפסה במוח בינך לבין הספר הזה), ושזה בסדר שאני מרגישה ככה. היית אומר שזה אפילו הגיוני, כי שם התחלנו ואתה הראשון שמצאתי שמתעניין בסדרה הזאת. אבל היית אומר גם שאני צריכה בכל זאת לעשות את זה, כי אני צריכה להמשיך הלאה.
אז אני עושה את זה, אבל זה מוזר וקצת קשה ואני מתגעגעת אלייך כמו מטורפת.
אני לוקחת עוד נשימה עמוקה לפני שאני ממשיכה לדבר הבא, כי הוא יותר רגשי מהנושא הקודם, ואם אני כבר בדמעות, אז כנראה שזה יהיה הרבה יותר גרוע כשאני אגמור את המכתב הזה.
בכל אופן, קורים דברים קשים עכשיו בבית שלי. אני לא יכולה לספר לך מה כאן, כי זה פרטי מדי ואני לא רוצה לפתוח את זה באינטרנט, אבל אם היית עונה להודעה שלי, הייתי שמחה לספר לך. אבל זה לא קרה, ודיברתי עם MIG בכל מקרה, ולמרות שאני רוצה לשלוח לך סמס ולשאול אם אני יכולה להתייעץ איתך בנוגע למשהו, אני לא אעשה את זה. התלבטתי בנושא הזה במשך כמעט שבוע- מצד אחד הייתי צריכה את העצה שלך (ואני עדיין צריכה, למרות ש-MIG צודק ואני עושה מה שהוא הציע, כי זה קצת עמוק יותר ממה שסיפרתי לו (זה לא שאני לא סומכת עליו - אני סומכת עליו עם כמעט כל דבר. ואני בדרך כלל מגינה על הפרטיות של אנשים אחרים יותר מאשר שלי, אז העובדה שסיפרתי לו את זה מראה את זה. אבל לקח לי חצי שנה לספר את זה לחבר הכי טוב שלי, וזה אחרי שהכרתי אותו שנתיים וחצי. אז...)), ומצד שני פחדתי שתכעס עליי ושישבר השלום הזה שיש לנו. וזה היה כואב הרבה יותר ממה שכואב לי עכשיו.
אבל כאמור, אני לא יכולה לכתוב על זה כאן, אז אני אלך על זה מזווית אחרת, מהזווית שממנה התכוונתי לספר לך את זה.
דיברנו פעם על כניעה לחולשות ובנייה של עצמך מהחולשות שלך, נכון?
יש לי בעיה. קוראים לה בעיה X. כבר הזכרתי אותה כשדיברנו, יותר מפעם אחת. הבעיה הזאת היא בעיה נפשית שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. אני לא מכירה את אן בלי זה, ומסתבר שגם ההורים שלי לא. הם מכירים את הבעיה מניסיון אישי, אז הם גילו אותה כבר כשהייתי קטנה. כשהייתי קטנה רציתי אבחון ולא הייתי מסוגלת לדבר, וכשהייתי גדולה סירבתי להודות בקיום שלה. אחרי שקרה משהו בסוף כיתה ט' נשברתי והחלטתי שאני רוצה לטפל בזה.
הטיפול הוא לא מושלם. הוא לא מעלים את הבעיה לגמרי וגם לעולם לא יעלים, לא אצלי. היא חזקה מדי. עדיין יש לי בעיות ואני עדיין סובלת מזה, אבל הרבה פחות. ובכל זאת, במקרים קיצוניים היא עדיין שם ועדיין מנסה להכתיב לי איך לחיות את החיים.
ובדיוק בגלל זה שאלתי לגבי בנייה עצמית מהחולשות.
הבעיה הזאת פוגעת בחיים שלי. אתה זוכר שאמרתי לך שמלבד בעיה אחת, אני די בסדר בחיים שלי? אז זאת הבעיה. בחודשים האחרונים אני מתמודדת איתה ואני חושבת שאני מתמודדת איתה יפה, ואם היינו מדברים עכשיו לבד גם הייתי מספרת לך מה עשיתי. אבל עשיתי כל מיני דברים ואני גאה בהם, כי אני באמת מרגישה שאני מתקדמת. אני חושבת שהיית מרוצה לראות את זה אם היית יודע עד כמה אני עובדת ונלחמת נגד הבעיה הזאת - בכל המובנים שלה. זאת עבודה שלך, בסופו של דבר.
ונשאלת השאלה - מתי נגמרת הבעיה ומתחילים החיים?
כי אתה מבין, במשך תקופה מסוימת חשבתי שאני יודעת איפה היא נגמרת. חשבתי שאני יודעת מה תקין. אבל עכשיו קורה מה שקורה במשפחה שלי, ולמרות שאני מתמודדת טוב עם הנסיעה של אבא, הדבר השני מאוד מעיק עליי. ואני מוטרדת ודואגת ואני לא בטוחה כמה ממה שאני מרגישה הגיוני וסביר ואמור להיות, וכמה זה רק בעיה X.
ו-MIG דיבר איתי, ובלי שהוא יודע, הוא קצת עזר לי להבין מה תקין ומה לא, אבל אני עדיין לא לגמרי בטוחה בנוגע לגבולות. ואני עדיין לא לגמרי בטוחה אם אני נלחמת בזה יותר מדי, או שאני לא נלחמת מספיק. אני נלחמת נגד חלקים אחרים של הבעיה הזאת, אבל אני לא בטוחה איפה החלק המרכזי שלה נגמר. ואני לא בדיוק בטוחה מה לעשות הלאה, ואיפה אני כבר מגזימה בתגובות שלי.
ואני חושבת שאתה היית אומר לי להיזהר, ואולי להתייעץ בפסיכולוגית שלי, כי זה נושא קצת מסוכן. אני בטוחה שהיית מנסה לעזור לי להבין, אבל אני חושבת שזה היה עמוק מדי בשבילך. בינואר עוד היית מוכן לעזור לי עם זה, אבל אני לא חושבת שהייתי מוכנה לחלוק את זה איתך אז, ואני לא חושבת שהיום היית רוצה להיכנס לזה. אבל בטח היית אומר לי להתייעץ איתה.
אני מניחה שאני יכולה לעשות את זה, לא?
זה עוד אחד מהמכתבים האלה שאני קוראת ולא מרגישה שהם מביעים משהו, אבל אני יודעת שאתה היית מבין. הלוואי שהיית יכול לקרוא את זה ולעזור לי. כי אתה יודע, הגעתי למסקנות האלה של מה היית אומר, אבל אני מעדיפה לשמוע אותך אומר את זה, וקשה ליישם את זה, כי מדובר בסוג של השתלטות על הרגש. סוג של - כמו שאמרת, זה לא עצירה מוחלטת שלו, אלא ניווט שלו.
אין לך מושג כמה אני מתגעגעת אלייך.
דיברנו עלייך ביום שבת, ודיברתי עלייך גם בשני קצת, ו... ואני מתגעגעת.
התחלתי לחשוב על למה אתה לא עונה להודעה שלי במייל/מערכת הודעות של ביה"ס, וחשבתי לעצמי שאולי אתה חושש שזה מכיל משהו עמוק קצת (אבל נראה לי שעברנו את השלב הזה, אתה לא חושב?), או שאולי אתה אפילו לא מסתכל כי זה ענייני בי"ס ואתה בחופש, או שאולי אתה בכלל בחופשה למרות שאמרת לי שאתה עובד, ובמקרה הזה אני מאוד שמחה בשבילך... ואז עלתה לי לראש המחשבה שקרה לך משהו.
ופחדתי.
פחדתי שיכול להיות שקרה לך משהו. אז בבקשה, אם הכל בסדר, תעשה לי טובה ותשמור על עצמך, טוב? זה הדבר היחיד שאני מבקשת. שלא יקרה לך שום דבר.
אתה יודע שזה המכתב החמישים בחמישה חודשים? קצת מטורף, הא?
אן.
אתה יודע... אני לא אוהבת להודות בזה, כי זאת הודאה קצת קשה, אבל... אחרי מה שהיה לנו הרבה ממה שיש לי מרגיש... pointless. אני אוהבת את האנשים שמקיפים אותי, או שלא הייתי נותנת להם להיות חלק מהחיים שלי, אבל אני כל הזמן יודעת שזה בחיים לא יגיע למה שהיה לנו, וזה קצת כואב. ואני מרגישה רע עם זה שאני מרגישה את זה, אבל אני לא יכולה שלא לעשות את זה, כי אני יודעת ששום דבר גם בחיים לא יגיע לזה.
ואני לא כל כך בטוחה מה לעשות עם זה. ואני שואלת את עצמי מה היית אומר לי, ואני באמת לא יודעת מה התשובה לזה.
לא יודעת מה עובר עליי לאחרונה עם שני פוסטים ביום. אני חושבת שיש לי יותר מדי להגיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm