אמא אמרה לי אתמול שהיא לא בטוחה שאתה מבין אותי כמו שאני חושבת שאתה מבין אותי.

אני מניחה שזה מקום טוב להתחיל ממנו כמו כל מקום אחר. זה אולי מאמצע הסיפור, אבל האמת היא שאני לא כל כך בטוחה איפה נמצאת ההתחלה ומה היא. אני חושבת שהיא בבגרות במתמטיקה, בהתרסקות שאחרי, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. האמת היא שאני זוכרת הרבה פחות משאני מוכנה להודות - בגלל זה אני מצלמת כל הזמן ושומרת כל מיני דברים ישנים.

אני לא חושבת על זה הרבה, אבל זה ליווה אותי באיזושהי רמה בכל השבועות האלה מפסח. לא כתבתי לך הרבה לאחרונה, אבל הגעגוע לשיחות שלנו תמיד מלווה אותי, ולא משנה מה אני עושה או איפה אני נמצאת. בדרך כלל אני מצליחה לעבור את זה, או שאני בכלל לא חושבת על זה, אבל יש ימים שבהם זה נעשה קצת קשה. ואחרי הבגרות במתמטיקה... כשהייתי מרוסקת לחלוטין אחרי מה שהיה שם... הדבר היחיד שרציתי היה שתהיה שם ואני אוכל לדבר איתך, ותוכל להרגיע אותי כמו שאתה תמיד מרגיע אותי. בגלל זה אמרתי לך את מה שאמרתי יומיים אחרי זה, כי חשבתי שאולי תתעניין, אבל כשאני מסתכלת על זה היום יש לי תחושה שזה לא באמת שינה לך. וזה בסדר.

ועברתי תקופה לא קלה. נלחמתי, עבדתי, השתפרתי, למדתי, אבל במקביל חוויתי גם כמה קשיים. אין מה לעשות, אלה החיים, וזה בסדר, אבל זה היה קצת יותר מדי לתקופה קצרה מדי. הבגרויות בכימיה ורפואה לא היו טובות במיוחד (וזה קצת כאב כשבכלל לא שאלת), והסימולציות לא היו טובות כל כך, וזה שיגע אותי. זה שיגע אותי לרמה שבה כבר שאלתי את עצמי למה אני טורחת, אם שום דבר לא יצא מזה. אתה בטח זוכר את זה, אני זוכרת שכתבתי לך על זה.

וככל שאני עוברת תקופה קשה יותר, ככה אני מתגעגעת אלייך יותר. היית שם בשביל להוציא אותי מהתקופה הכי קשה שלי, ואני מניחה שחסרה לי התמיכה שלך. אני מניחה שחסרה לי דרך החשיבה שלך וההבנה הכמעט-מושלמת הזאת אותי. אין לי אף בנאדם כזה בחיים שלי היום. אני גם בכלל לא בטוחה שאי פעם יהיה לי. אבל בכל מקרה, היה לי קשה והתחלתי להתגעגע עד לרמה שבה זה כמעט הפריע לי להתרכז.

אז חזרתי לשורשים שלי. אתה זוכר שסיפרתי לך על כמה שחייתי בתוך הטלוויזיה, בתוך היקום שמלווה אותי מאז שנולדתי? זה קצת מפחיד, אבל זה קצת חזר להיות נכון. בשבועות האחרונים זה לא התבטא בצורך לראות סטארגייט, בחוסר יכולת לתפקד בלי זה, אלא בשקיעה לתוך העולם שבו אני אובססיבית כלפי מייקל שוב (לא שאי פעם יצאתי מזה, אבל מילא), לעולם שבו אני מצטטת אותם כל היום ואני רואה/קוראת כל דבר שאני יכולה להניח עליו את הידיים. משהו שאני גאה בו זה שאחרי העבודה שעשיתי השנה, ידעתי בדיוק למה אני עושה את זה, וידעתי גם שזה לא נכון אבל הכרחי לתקופה הזאת. אז ויתרתי והמשכתי הלאה, ואמרתי שאני אטפל בזה כשאני אוכל.

ואתמול בערב היתה לי התגלות. הבנתי פתאום שזה הלך הרבה יותר רחוק משהתכוונתי שזה יילך. אז נכון, כבר לא חשבתי עלייך מלבד מקרים פה ושם, אבל חזרתי להשקיע את עצמי בתוך זה. חייתי את העולם האמיתי ובאותו הזמן התעלמתי ממנו לחלוטין. הייתי... אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אבל אתה מכיר את התחושה הזאת כשאתה מוקף בסרט/סדרה/ספר שאתה אוהב יותר מכל דבר בעולם, ורק זה נמצא בראש שלך? אז שם הייתי. ושם בדיוק אסור לי לראות.

ואז ברגע שהבנתי את זה חזרתי לדבר איתך בראש שלי - מעניין שאתה היית הבחירה הראשונה שלי, ולא דניאל - וניסיתי להבין מה אני עושה הלאה ואיך אני מונעת מזה לקרות שוב. ומפה לשם חזרתי להתגעגע.

ואז נזכרתי במה שאמרת לי פעם, שאתה רוצה שהכיתות שלך יהיו מלאות בתלמידים כמוני. ושאלתי את עצמי אם זה בכלל עדיין נכון, או שאתה מקווה שזה לעולם לא יקרה שוב. אמא אמרה שהיא חושבת שזה עדיין נכון, אבל אמרתי לה שאני באמת לא יודעת. זה היה נכון לבנאדם שאני הכרתי - לבנאדם הטוב, החכם, האכפתי, המאמין-באנשים-ובעתיד שאני הכרתי - אבל אחרי החודשים האחרונים אני באמת לא בטוחה אם אני מכירה אותך, או שאני רק נצמדת למשהו שראיתי במישהו פעם.

ומפה לשם הגעתי ללדבר שוב על ההבנה הזאת שהיתה לנו, ואז אמא אמרה את מה שהיא אמרה. היא אמרה שאם באמת היית מבין אותי כמו שאמרתי שאתה מבין אותי, לא היית מגיב כמו שהגבת בסוף, כי היית יודע מי אני באמת. וחשבתי על זה, ואז פתאום חשבתי לעצמי שאני מסכימה שלא הערכת נכון, אבל לא אותי - אלא את האכפתיות שלי כלפייך.

כי זה נכון. אם זה היה קורה, זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה אני רודפת אחרי אנשים שאומרים לי לעזוב אותם. גם לא השנייה. זה לא באמת עבד אף פעם, אבל עשיתי את זה כבר יותר מפעם אחת, ואתה חשוב לי מספיק בשביל שאני אנסה לעשות את זה שוב. אבל מצד שני... מצד שני, ופה אני חושבת שטעית, אכפת לי ממך יותר משאכפת לי מכמעט כל בנאדם אחר בחיים שלי. אתה עשית את השינוי הכי גדול שמישהו יכול לעשות, ואתה עזרת לי להגיע למקום אחר, ואחרי כל מה שהשקעת, הדבר היחיד שאני רוצה הוא לראות אותך מאושר. ואני רוצה לראות אותך מאושר גם אם זה אומר שלא תחליף איתי מילה יותר לעולם. אני אשבר מדי פעם, אבל אני עדיין אעדיף את זה על פני להכריח אותך לדבר איתי.

ופה אני חושבת שטעית. זה הדבר היחיד שלא הבנת- כמה נאמנה אני באמת יכולה להיות.

מה שלא מפתיע, כמובן. SG1 לימדו אותי את זה. הם היו המורים הכי טובים שיכלו להיות לי בקטע הזה.

אני לא באמת יודעת מה המטרה של המכתב הזה. לחלוק את זה. לנסות להוציא חלק מהתסכול והעצב שאגורים אצלי בזמן האחרון. היום ואתמול לא היו ימים טובים כל כך, למרות שיום שלישי היה נהדר. ומחר נגמרת השנה, ואני רק שמחה שהיא נגמרת כבר, כי כבר אין לי כוח להתמודד עם הכל. הייתי יכולה לגרור עוד חודש-חודשיים, אבל באמת שכבר לא בא לי. ויש לי עוד חודש של בגרויות, אבל אולי דברים עוד יהיו בסדר.

לא, דברים בטוח יהיו בסדר. השאלה היא רק מתי.

תודה על הציון. ואני מצטערת שהצקתי לך כל כך עם זה. זה עניין של סטנדרטים - אני לא מוכנה להגיש משהו לא טוב. ואני מצטערת שעשיתי לך כל כך הרבה בעיות, ולא רק בגלל שזה גרם למה שקרה במרץ, אלא כי הדבר האחרון שרציתי היה לגרום לך בעיות.

אן.