שם מגוחך משהו, הא?

זה לא אמור היה להיות יום קשה. שעתיים בביה"ס, שגם ככה היה ברור שלא יתקיימו, קצת הייקיו, קצת לשון וקצת אזרחות. ראיתי את מר ג' הבוקר וזה גרם לי לחייך, ועם ההתרגשות מהעובדה שמייקל ענה לי בטוויטר אתמול (אני בנאדם מאושר), לא היתה סיבה שלא יהיה לי יום קליל. 
זה היה. זאת אומרת, עד עכשיו. 
פגשתי את מר ג'. אני לא ממש אוהבת את החולצה שהוא למד היום ואני לא מאמינה לו שהכל בסדר, כי הוא לא נשמע ככה, אבל היה טוב לראות אותו. נזכרתי כמה אני מפחדת מיום חמישי ומזה שהוא יגיד שכבר לא אכפת לו, כי אני כבר לא כל כך בטוחה שאני מכירה אותו. אבל שמחתי שיצא לי לדבר איתו ועברתי הלאה. 
כצפוי, השיעור בוטל כי היינו שלושה תלמידים (מזכיר לי את MIG, שאמר לנו איזה יום שהיה לו שיעור שהוא לא ציפה לו - עד שהתלמידים הגיעו לא היה לו נעים לבטל...). הלכתי הביתה, ראיתי סטארגייט. עבדתי קצת על הייקיו, מה שהיה כיף. ראיתי עוד קצת סטארגייט (Space Monkey!). ניסיתי לעבוד ונכנסתי ללופ של התלהבות ממייקל. קראתי דיווחים מכנסים, צייצתי ציטוטים. באמת עבר עליי יום טוב. 
ואז אמא הגיעה. והיא אמרה משהו, ואני לא אכנס למה, אבל היא אמרה אותו, וניסיתי להעמיד פנים שלא אכפת לי אבל האמת היא שזה הרס לי את המצברוח. לא הייתי אומרת שזה כאב, אבל זה הרס לי את המצברוח. אז כמו שאני רגילה כל כך לעשות, השקעתי את עצמי בחזרה במייקל וניסיתי להחזיר לעצמי את המצברוח עד שנרד. וזה לא ממש עבד. וכשירדנו... כשירדנו מצאתי את עצמי יושבת באיזה גלידריה ליד המשפחה שלי והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה שהלוואי שדניאל היה שם.

ואז הבנתי כמה רחוק באמת הרשיתי לעצמי להידרדר.

בחודש (give or take) האחרון הרשיתי לעצמי קצת לחזור לסטארגייט. מאז הבגרות במתמטיקה... אני לא כל כך עצמי. הבגרות במתמטיקה ריסקה את הביטחון העצמי שלי (כבר ציינתי שבכיתי ל-MIG חצי שעה בטלפון?), והיה לי ממש קשה לחזור לעצמי אחרי זה (שקט. ה-91 בלשון זה במקרה). ואז רפואה היה קשה, וכימיה היה ארוך ואולי קצת בעייתי, וזה די ריסק את הביטחון העצמי שלי בצורה מאוד יעילה. וחשבתי לעצמי - בשביל מה אני טורחת עכשיו אם אני גם ככה אחזור על הבגרויות בשנה הבאה?

וזה בערך הזמן שבו המחשבות על מר ג' חזרו. אני מתגעגעת אליו כל הזמן, ואני לא חושבת שזה משהו שאי פעם ייגמר, אבל בדרך כלל אני מצליחה לעבור הלאה. אבל מרוב הקושי ומרוב העומס, וכשכבר לא הייתי בטוחה שיש טעם להמשיך את השנה הסיוטית הזאת, רציתי כל כך לחזור לבנאדם היחיד שמבין אותי ככה, שזה שיגע אותי. לא בכיתי מאז מרץ, אבל חזרתי לזה. התקדמתי, למדתי, עבדתי וחייתי את החיים, אבל נפשית לא היה לי כוח לכלום והתגעגעתי לזה שיש שם בנאדם שמכיר אותי ככה ויכול לעזור לי בצורה הזאת. אז בהתחלה כתבתי לו והעמדתי פנים שזה מספיק, ואז הבנתי שכל פעם שאני עושה את זה אני רק גורמת לעצמי לבכות עוד יותר, אז עברתי לטקטיקה אחרת, אותה אחת שבה השתמשתי בשביל להתמודד עם כל דבר עד היום: לשקוע בסטארגייט.

לא שקעתי עמוק. לא חזרתי ללהגיד שאני חיה במקום אחר ולדמיין חיים אחרים, רק לצפות. לצפות, לדבר על זה, קצת לכתוב על זה. מדי פעם דמיינתי מה סם או דניאל היו אומרים לי, כי אני מעריצה אותם ותמיד אעריץ אותם, אבל חייתי פחות או יותר כרגיל. וזה עבד, כי זה אפשר לי להמשיך את תקופת הבחינות בשלום (תודה לאל) ועדיין להשקיע בעצמי ולהמשיך להתקדם מבחינה נפשית, ובכל זאת בלי לחשוב כמעט על מר ג' ובטח ובטח שלא לבכות, אז הייתי מרוצה. והעניין הוא שהפעם ידעתי שאני משקיעה את עצמי בסטארגייט, וידעתי למה אני עושה את זה, ואמרתי לעצמי שזה הדבר הנכון לעשות, כי אני צריכה להתמודד עם דברים אחרים כרגע.

והיומיים האחרונים... הם היו היומיים הכי מוזרים שהיו לי לאחרונה. אתמול חייתי כרגיל. עד אתמול חייתי כרגיל. הייתי מאושרת מפיזיקה אתמול, תכננתי סימולציה למחר, הייתי רגועה, ידעתי שיש לי עוד שלושה ימים (!!!) עד שהשנה הארורה הזאת נגמרת, והייתי רגועה. אז ברור שאחרי שמייקל ענה לי (*מתלהבת*) התחשק לי לראות סטארגייט, אז הלכתי לראות קצת.

עד כאן זה בסדר. הרצון להיכנס לעולם הזה הוא לא משהו בעייתי (אהממרגאהמ), וזה משהו שכל קורא/צופה פנטזיה/מד"ב רוצה, כמובן, אבל לא רציתי את זה בקטע של לברוח מהמציאות. טוב, אולי קצת רציתי להוציא את דניאל מסטארגייט בשביל לברוח מהמציאות שבה אני נמצאת כאן בלעדיו, וזה אכן קצת בעייתי, אבל עברתי הלאה כי ידעתי שזה בסך הכל כי יש לי הרבה על הראש כרגע, וכי, בכל זאת, אני מאוהבת בו בערך מאז גיל 11, כנראה עוד מלפני.

וכאמור, אז הגיע היום. וברגע שמצאתי את עצמי מתפללת שדניאל היה שם ומנסה לברוח בחזרה לעולם של סטארגייט (על וופל בלגי עם הרבה שוקולד ופקאנים, ומכאן הכותרת), הבנתי לאיזה מצב הרשיתי לעצמי לחזור.

הרשיתי לעצמי לחזור למצב שבו אני לא מחזיקה את עצמי, אלא סטארגייט מחזיקה אותי. למצב שבו אני אומרת לי שאני אצליח בפיזיקה כי אני קרטר, וקרטריות יודעות פיזיקה. למצב שבו אני במצב רוח בעייתי ומנסה להתעודד על ידי סטארגייט. למצב שבו אני כבר לא שולטת במצברוח שלי, כי העולם שלי חזר לסבוב סביב מייקל, שעם כמה שאני מעריצה ואוהבת (הבנאדם מדהים), הוא לא מרכז החיים שלי.

ואני בהלם.

השלושים בינואר מסמל את היום שבו הכל השתנה. שלחתי למר ג' הודעה שאני אופטימית ואני מאמינה במחר טוב יותר כי אני אביא מחר טוב יותר. זה היה הרגע שבו החלטתי לקחת את החיים שלי בידיים שלי. היה לי קשה כשיום אחרי זה הוא הפיל עליי את מה שהוא הפיל עליי, אבל התמודדתי, ועד יום ראשון שאחרי הכל היה בסדר. רק הייתי צריכה למצוא את הפרספקטיבה והכל הפך להיות הגיוני שוב. לא באותה הצורה, אבל סוג של הגיוני.

ומאותו הרגע הייתי בסדר. כאב לי כשקרה מה שקרה בינינו במרץ, אבל הייתי בסדר. לא הרגשתי שוב שאין לי שליטה בחיים או ברגשות שלי. לא הרגשתי צורך עז בשום דבר על מנת לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר. עבדתי, למדתי, עשיתי כל מה שאני יכולה, וכן, היו גם ימים פחות טובים, אבל בסך הכל החיים שלי היו בסדר. אני אפילו לא צריכה לשכנע את עצמי בזה, כי אני יודעת שזה באמת מה שהיה.

ומתמטיקה פשוט... got the better of me, so to speak. ולאט לאט מצאתי את עצמי חוזרת לתבניות הישנות. ושמתי לב, אבל לא הערכתי נכון את העוצמה של זה ואת המקום שאליו אני אגיע. לא הערכתי נכון את המקום שאליו אני חוזרת.

וכן, אני בהלם, כי אני לא מסוגלת להאמין שנתתי לזה לקרות.

אבל אני לא הולכת לוותר עכשיו. אני הולכת לאסוף את עצמי ולהמשיך ללכת קדימה, כי זאת מי שאני. לא נשאר לי עוד הרבה. פחות מחודש וגמרנו (כן, את MIG זה שעשע בשיעור האחרון שלנו. הוא שאל אותי כמה עוד נשאר לי, אמרתי לו שחמש בגרויות ומתכונת, הוא הסתכל עליי בסוג של תדהמה כזאת ואמר משהו בסגנון של, "חשבתי שאת בסוף"), ואז יהיה לי יותר זמן לעבוד על עצמי, ואני אוכל להתקדם גם במישור הזה.

אבל הדבר הכי חשוב כרגע הוא לא להמשיך לצעוד אחורה. תשומת לב, זה הכי חשוב.

גם אם אני קצת עייפה. אם יש מישהו שמסוגל לעשות את זה, זאת אני. אתה לימדת אותי את זה, מר ג', ואתה לימדת אותי שאני יכולה להיות טובה יותר. אתה נתת לי תקווה ואתה זה שמהווה דוגמה עבורי, גם אם אנחנו כבר לא מדברים ולפעמים אתה גורם לי לחשוב שלא אכפת לך יותר. ואני יודעת שאני יכולה להגיע לשם. ואני גם אגיע לשם.

אבל זה קצת מעייף לפעמים להתמודד עם הכל.

לחדשות אחרות- שאלו את מייקל ב-2003 איזה ספר הוא היה לוקח לאי בודד. הוא ענה "כמעיין המתגבר". הספר האהוב עליי וההשראה הכי גדולה שלי, אחרי מר ג'. הייתי בשוק כשקראתי את זה היום. אני כל כך גאה להיות מעריצה שלו.

שאלו אותי אם אני בכל זאת רוצה לעשות קורס מדריכים אחרי שהודיעו על השלושה שעושים ואני לא אחת מהם. אני לא כל כך סגורה על מה לענות, כי אני רוצה אבל כבר לא בטוחה שיהיה לי זמן. זה מה שעשיתי בסוף, נראה מה יהיה עם זה.

אני מרגישה יותר טוב, וזאת התחלה נהדרת. אין לי מושג איפה ירדו לי נקודות במתכונת בלשון או מה ציוני ההגשה, אין לי מושג מה ציוני ההגשה בהיסטוריה, וסביר להניח שבכלל לא נקבל את המתכונת באזרחות לפני הבגרות (אמר מר ג' בכבודו ובעצמו היום). הצד החיובי הוא שיהיה לנו שיעור איתו בשבוע הבא.

אני בהחלט יכולה לעשות את זה.

אן.

לפרוטוקול... דיברתי בראש שלי עם מר ג' כשחזרתי הביתה. טוב, הוא לא ממש ענה, אבל אמרתי כל מיני דברים. דיברתי כל כך הרבה שבכלל לא הגעתי ללחשוב מה הוא היה אומר. לפחות... לפחות זה בנאדם אמיתי.