התחלתי לכתוב לך שלושה מכתבים היום.

אבל אני לא אפרסם אף אחד מהם פה. לא, במקום זאת אני אספר לך איך התנהל היום שלי מבחינת המחשבות.

הייתי היום בצו ראשון. היה מזעזע. לא יצא לי לעשות אפילו את הבחינה הפסיכוטכנית, אני אצטרך לחזור לזה ביולי. זה מרגיז אותי, כי באתי לשם מוכנה היום והייתי בבסיס מתשע עד חמש בערך (אפשר לחשוב שאני משרתת), אבל אני ממשיכה הלאה. אני ממשיכה הלאה כי זה לא באמת משנה, כי זה עבר, כי את החלק הנוראי באמת גמרתי, כי ככה לימדת אותי, כי זה מה שעושה לי טוב וכי יש לי דאגות גדולות יותר על הראש.

אחת הדאגות האלה היא אתה.

כשהייתי בשיחה באימות נתונים, המאבחנת הפסיכוטכנית שאלה אותי שאלות על מצבי הנפשי. איך אני, מה קורה איתי, איך הייתי (למה הם צריכים לדעת באיזה בית ספר הייתי בכיתה א'?!), כל מיני דברים כאלה. אז ברור שכששאלו על העבר סיפרתי (בקיצור) על המצב הבעייתי שלי, הדיכאונות, הקשיים והדרך שבה העולם נראה לי. ואז שאלו אותי על היום, ואחרי שנהניתי מאוד לספר שאני במצב הרבה יותר טוב, היא שאלה אותי מה השתנה.

עניתי לה שנכנס לי לחיים בנאדם מיוחד, מדהים, ששינה אותם מקצה לקצה ולימד אותי מה באמת עושה לי טוב. היא שאלה מי הוא. עניתי לה שהוא המורה שלי לאזרחות, במין חיוך רך כזה, כמו שאני מחייכת כל פעם שאני חושבת עלייך. סיפרתי לה קצת על זה שאנחנו דומים ושעזרת לי למצוא את המסלול הנכון בשבילי, ושלימדת אותי להצליח ליהנות מהחיים, ושאני באמת מתרגשת לקראת הכל עכשיו. אמרתי שאני אולי מתחילה ללמוד באוניברסיטה, וזה מרגש אותי, לא מפחיד. זה הדהים אותי.

ברור שמאותו הרגע לא באמת הצלחתי להוציא אותך מהראש שלי. זה היה לטובה - חיכיתי בתורים לבדיקות הרפואיות לא פחות מארבע שעות, וכמעט השתגעתי שם. אתה מכיר אותי, אני נערה כל כך שקטה, אז קשה לי להתפרץ על אנשים שאני לא מכירה לפעמים, במיוחד אם זה חשוב לעתיד שלי, אבל הרגשתי שאני עשויה להתפרק שם. ואמרתי לעצמי: לא, דניאל וסם (סטארגייט, אם אתה לא זוכר. יש לי את התמונות שלהם על השרשרת... שתי הדמויות האהובות עליי בעולם) איתי, והם לא היו מאבדים את קור הרוח שלהם, הם היו שורדים את זה... ומר ג' היה אומר לי להישאר רגועה ולהאמין שהכל יהיה בסדר בסוף, כי זה תמיד קורה.

וזה עזר. אין לך מושג כמה זה עזר. כמה אני מתגעגעת לרוגע ולשלווה שלך כשאני במצבים האלה. אבל אני ממשיכה להגיד לעצמי שאתה היית אומר לי להישאר רגועה ולנסות למצוא צדדים חיוביים, וזה מרגיע אותי. אני כמעט יכולה לשמוע את הקול שלך בראש שלי ולראות את הפנים שלך מולי.

ואז, לקראת ארבע, נכנסתי סופסוף לבדיקה הגופנית. אני לא ארחיב, אבל כמובן שסיפרתי לצבא על בעיה X והכל. העניין הוא שלקראת סוף הבדיקה הרופא אמר לי כל הכבוד. שאלתי אותו על מה, כי לא היה נראה לי שהצטיינתי בבדיקה או משהו או שמד"א (הכרטיס תמיד בת"ז) דורש כל הכבוד. הוא אמר שעל זה שלמרות הבעיות שלי ולמרות מה שברור שאני עוברת, אני נשארת אופטימית.

ובאותו הרגע שמעתי אותך. שמעתי את הקול שלך באוזניים שלי, חוזר ואומר לי לראות את הטוב בחיים, וידעתי שאתה היית גאה בשינוי שעשיתי ובזה שהיית חלק ממנו. ידעתי שאם יכולת לשמוע את זה זה היה גורם לך לחייך, גם אם אתה לא מחייך הרבה.

וראיתי היום בטוויטר משפט שהזכיר לי אותך. "A Best friend isn't someone who's always there for you. It's someone who understands you a bit more than you understand yourself". ברגע שראיתי את זה השם שלך עבר לי בראש, כי אתה הבנאדם היחיד שהבין אותי יותר טוב משאני מבינה את עצמי אי פעם. כשעוד הכל היה בסדר (אתה זוכר את התקופה הזאת?) תמיד הייתי מדמיינת שאם אנחנו סוג של חברים אז, עד סוף השנה אולי נוכל להיות חברים טובים. כי נהנינו, וזה עשה לנו טוב, וכי הבנת אותי יותר טוב משאני מבינה את עצמי. וזה גרם לי להתגעגע.

עד פה הכל היה בסדר. אבל כשנסענו הביתה אמא סיפרה לי שפרסמו את המערכת לשבוע הבא, השבוע האחרון של הלימודים. ואין לנו שיעור איתך. מה שהופך את השיעור מחר לשיעור האחרון שלנו אי פעם.

וכשאני יושבת כאן וכותבת לך את זה... אני מנסה לא לבכות, אבל זה לא באמת אפשרי. אני מנסה לחשוב על דברים טובים, גם רגעים טובים שהיו לנו וגם על זה שעוד ניפגש מדי פעם, אבל זה פשוט לא טוב מספיק. אני מתגעגעת אלייך. אין דרך פשוטה יותר או ברורה יותר להגיד את זה. אני מתגעגעת אלייך, ואני אתגעגע לשיעורים שלך, ואני אתגעגע ללראות אותך שלוש פעמים בשבוע. השיעורים שלך... השיעורים האלה ורפואה הם השיעורים היחידים שהצלחתי ליהנות מהם ב-100%, בלי להיות מתוסכלת מזה שהכיתה לא מבינה או שהם איטיים ממני. זה היה pure pleasure, so to speak, ואני אתגעגע לזה כמו מטורפת.

וכל זה ביחד... זה מפרק. כי אני גם ככה מתגעגעת אלייך יותר משחשבתי שאפשר להתגעגע למישהו. אני גם ככה מתגעגעת לדרך שבה אתה פועל, ולדרך שבה הראש שלך פועל, ולרוגע שלך, ולרגישות שלך להרגשות של אנשים אחרים, ולחוכמה שלך ולהכל. אני מתגעגעת לזה שאתה שם ולזה שאכפת לך ממני, אבל אני עוד מתנחמת בעובדה שיוצא לי לראות אותך כמה פעמים בשבוע, ולפחות יוצא לי לעבור שיעורים שלך, שאני כל כך אוהבת.

וזה עומד להיגמר.

אתה יודע... אני מניחה שלך יש יותר ממערכת יחסים אחת שבה אתה לא צריך להסביר את עצמך, משהו מיוחד כמו שלנו היה, אבל לי אין את זה. חשבתי שאתה כמוני, שגם אתה צריך לחפש בנרות את האנשים האלה, שמתאימים לך בדיוק, אבל אני מניחה שלא, כי אחרת לא היית נותן לזה ללכת. אבל גם בהנחה שכל זה נכון, אני לא מבינה איך הצלחת לוותר על זה בלי שבכלל זה ישנה לך. איך אתה מסוגל לדעת שמחר השיעור האחרון שלנו, שאחרי הבגרות בעוד עשרים יום לא נתראה שוב, ולא לתהות אם יכול היה להיות שם משהו ופספסת את זה?

ואני פשוט מתגעגעת. כי אני לא יכולה לחשוב על זה שמחר הוא השיעור האחרון שלנו. אני לא יכולה להאמין לזה שאני לא אראה אותך יותר, לא בצורה מסודרת. אולי מדי פעם, אבל זה גם כבר לא סביר, בהתחשב בכמות הפעמים שבהן אני יוצאת מהכיתה. אני לא רוצה להאמין לזה. אני רוצה לעצום את העיניים ולהתעורר היום, ושמחר לעולם לא יגיע. או שאם כבר, להתעורר לפני חצי שנה.

וזה כאילו... זה כאילו היקום ניסה להכין אותי לזה היום, עם כל המחשבות עלייך. אבל אני לא חושבת שאני אי פעם אהיה מוכנה, וגם אם כן, אני לא רוצה לראות את זה.

ואני בכל זאת אהיה שם, כי מחר יגיע.

אן.

Once upon a time I was falling in love

But now I'm only falling apart