אתה סותר את עצמך.

התעוררתי בשש וחצי בבוקר היום, השד יודע למה, וכמובן שלא ממש היה לי כוח/רצון לעשות שום דבר שאני צריכה לעשות. אני מניחה שחלק מזה בגלל שקיוויתי שאני אוכל להכניס את הסימולציה היום (הייקיו...) ולגלות כמה קיבלתי בפסיכומטרי החמישי(?) שלי, מה שבסוף לא קרה, ואני מניחה שחלק מזה פשוט בגלל שאני עייפה ולא בלחץ מכלום. שמתי לב שאני עובדת הכי טוב תחת לחץ, ואז באמת הכל מסודר וטוב. אבל כרגע אני בכלל לא בלחץ, ואין כמעט שום דבר שאני צריכה לעשות, אז...

בכל מקרה, התחלתי לעבור על מיילים בקטגוריה של "אני" (כן, יש לי קטגוריה כזאת. טיפשי, הא?). היו שם כל מיני דברים, אבל באיזשהו שלב הגעתי למיילים שלי ששלחתי לעצמי את השיחות שלנו, למקרה שיקרה להן משהו. אני מניחה שרציתי שהן תמיד יהיו נגישות לי, כי אני אוהבת כל כך לקרוא אותן. (אל תראה אותי ככה, אני נורא סנטימנטלית לפעמים).

הגעתי לשיחות שלנו בינואר, אחרי "כמעיין המתגבר", זוכר? ובאיזשהו שלב שם אמרת לי שאני צריכה להפסיק לבחון אנשים אחרים לפי הסטנדרטים שלי ולהפסיק לנסות לשנות את מה שאנשים עושים בחיים שלהם לפי מה שאני חושבת שנכון, כי לכל בנאדם נכון מה שנכון לו.

ואז אתה בא ואומר לי ש"זה ויכוח שלא יוכרע בינינו עד שלא תסכימי איתי".

זה לא בדיוק זה?

אל תבין לא נכון, זה לא שיש לי בעיה עם זה. להפך, אני מאושרת שהפכת לך למטרה את שינוי החיים והחשיבה שלי. זה הביא אותי להרבה מקומות טובים, אין לך מושג אפילו כמה. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, מסתכלת על הכל ומחברת כל מיני חתיכות... זה לא בדיוק מה שאמרת לי לא לעשות?

אני כותבת לך את זה, ופתאום חושבת לעצמי שזה לא בדיוק אותו הדבר. כי בעצם, אתה הלכת בדרך שלי ואתה מבין אותי יותר מהר מאשר אני מבינה את עצמי. אז אם מסתכלים על זה ככה, זה לא שאתה לא ידעת מה טוב בשבילי וניסית בכל זאת לכוון אותי לפי הדרך שלך כי אתה מאמין שהיא נכונה, אלא ידעת מה טוב בשבילי, כי ידעת מה טוב בשבילך. נכון ששעשעת אותי כשאמרת מה אין ומה יש לי בראש (זה עדיין משעשע), אבל על גבול מסוים, אני מסכימה עם חלק ממה שאמרת. מה שאומר שכן יש בסיס לכל ההנחות שלך, מה שאומר שבאמת ידעת מה טוב בשבילי ורק ניסית לעזור לפי מה שטוב בשבילי ולא לפי מה שטוב בשבילך.

אבל זאת עדיין סוג של דיקטטורה (אמא אמרה, לא אני) וזאת עדיין סוג של התערבות כדי לשנות מישהו למשהו שנראה לך טוב.

שכאמור, זה בדיוק מה שאמרת לי לא לעשות.

נקודה למחשבה, לא?

אתה יודע, אני לא חושבת שאפשר להשתמש רק בטרמינולוגיה חיובית בחיים. ואני חושבת שגם הדברים שאנחנו נהנים מהם יכולים להיות קשים ומבלבלים. אני אוהבת אתגרים, אין לך מושג כמה (או שכן בעצם, כי אתה מכיר אותי ממש טוב), אבל יש גם דברים שנחשבים בעיניי קשים מדי. וזה בסדר, כל עוד אני נהנית מלהבין אותם.

אני מניחה שהנקודה של הדברים שלך היא שאני אפסיק להסתכל על הקושי וגם איהנה בדרך, אבל זה משהו שמעולם לא הבנת לגביי (יש! אני לא עד כדי כך ברורה!)- אני נהנית בזמן שאני מסתכלת על הקושי. נכון שהייתי יכולה לעשות את זה יותר באותו הזמן, כמו שאני עושה היום, אבל עדיין היתה מידה מסוימת של הנאה. אם להשתמש בדימוי שלך, גם לרקדן קשה לפעמים וגם הוא מתוסכל לפעמים. וזה בסדר גמור.

למרות שבסדר, אתה צודק בקטע של השלמות והכל. דברים ברורים יותר היום. בגלל זה אני חושבת שהיה לנו הרבה לאן לקחת את מערכת היחסים הזאת, אבל אני לא אכנס לזה כרגע. שנינו שלמים עם עצמנו בנוגע למקום שלנו עכשיו, ואני לא רוצה לערער את זה.

אתה זוכר את התמימות של תחילת מערכת היחסים שלנו? *חיוך רך*

אני זוכרת. אני זוכרת את ההודעה הראשונה ששלחתי לך בנוגע ל"סערת נפש". היא היתה קצרה כי שלחתי אותה מהטלפון באמצע היום ולמטרה מסוימת (זה היה לפני שהתחלתי לגלוש באינטרנט בשיעורים, משהו שאני בטוחה שהמורה שבך לא כל כך יאהב לשמוע), ורק רציתי לדעת אם משהו שהוא אמר בספר היה מה שדיברת עליו, מה שמשך את שנינו לעולם הפסיכולוגיה. הייתי בהלם מהאורך של ההודעה ששלחת לי בחזרה.

זה היה גישוש. אתה התלהבת מהנערה שאהבה את אותם הדברים שאתה אהבת ורצית שהיא תחקור ותבין, ואני התלהבתי מזה שסופסוף מצאתי מישהו שדובר את השפה שלי קרוב אליי. אני לא חושבת שאי פעם היה לי בחיים מישהו שאהב פילוסופיה. הייתי יכולה לבלות שעות ככה עם עצמי, אבל תסכים איתי שהרבה יותר מעניין לעשות את זה עם עוד אנשים. אבל בקיצור, היה בזה משהו תמים כזה, לא לגמרי בטוח, קצת מהסס. לא ידעתי מה אני יכולה להגיד ומה אני לא יכולה להגיד, ולא ממש הייתי בטוחה כמה רחוק אפשר לקחת את זה. אני קוראת את ההודעות האלה ולא יכולה שלא לחייך כשאני חושבת על כמה שלימדת אותי וכמה שלמדתי לסמוך עלייך.

סתם, חשבתי לי שאני שמחה שזה התחיל ככה.

התחלתי את המכתב הזה בעשר בבוקר, כמה שעות אחרי שהתעוררתי וגיליתי שאני לא יכולה להכניס את הסימולציה והייתי מתוסכלת. בינתיים הרבה הספיק לקרות- הייתי קצת פרודוקטיבית, למדתי קצת, השקעתי, התרגזתי, התאכזבתי... ואני כותבת לך את זה כי בהקשר שלנו (כי איכשהו יצא שאצלי היום הזה סבב סביבנו) זה מעלה אצלי שני דברים. לא, שלושה.

אני מתגעגעת. אני כל כך מתגעגעת, אין לך מושג אפילו כמה. אני מתגעגעת ללדבר עם בנאדם שמבין אותי לעומק שאתה מבין אותי. אמרת פעם שאתה מבין אותי לפני שאני מבינה את עצמי, ואחרי כל מה שעברנו, אני עדיין נוטה לחשוב שזה קרוב לאמת, אם לא האמת. ואני מתגעגעת לזה. אני מתגעגעת ללדבר עם בנאדם שמכיר את מי שאני באמת ומבין את מי שאני באמת ושיכול לדבר איתי בצורה שבה דיברנו. זה היה אמיתי, ולא משנה מה תגיד, אני תמיד אתגעגע לזה (כי זה משהו של וואנס אין אה לייפטיים), ואני תמיד ארגיש שזה היה הדבר הנכון. וכן, אני מתגעגעת לזה שתמכת בי. כי נכון שאתה עדיין מאמין בי ועדיין אכפת לך, אבל זה לא כמו שזה היה.

אני לא מבינה (כן, עדיין לא) איך אתה מתמודד איתם. או, אתה יודע, לא איך אתה מתמודד איתם. זאת היתה הטעות שלי כששאלתי אותך את זה בזמנו. כשיצא לי לעבוד עם הצעירים שהתחילו להתנדב, נהניתי להעביר להם ידע, ללמד אותם מה לעשות ואיך לעשות ואיך להתנהג. נהניתי מהמגע עם התמימות שלהם, שזה משהו שגם אתה אמרת לי פעם שאתה נהנה ממנו בעבודה עם בני נוער. אז אני מבינה איך אתה נהנה מזה עכשיו. אבל איך נהנית מזה כשהיית בגילי? איך הצלחת ליהנות מזה כשכולם היו עסוקים בכל הדברים השטותיים שלהם ועשו דברים טיפשיים ומעצבנים? אני משתגעת מזה.

וכמובן, רציתי להגיד תודה. דנתי היום בכמה דברים קשים... ולא צעקתי ולא בכיתי ולא כלום. הצלחתי להישאר רגועה כמעט לגמרי. וזה לא היה קורה בלעדייך. בין היתר, מסתבר שלימדת אותי גם את זה...

xxx

והלוואי שיכולתי לעשות את זה גם בעולם האמיתי.

אן.

נ.ב: ד"א, איך עובר שבועות?