מה שלומך? איך עובר עלייך הסופ"ש?

אני לא יודעת למה הרגשתי פתאום צורך לכתוב לך. אולי כי כבר יותר מיום אני רוצה להגיד לך תודה על האמון. אולי כי אני עכשיו מאוכזבת ומתוסכלת ואני מתגעגעת לזה שהיית שם לעזור לי לחבר את השברים.

אני מניחה ששניהם נכונים.

אתה יודע, אני נכנסת עכשיו לתקופה הכי קשה של השנה. יש לי תשע מתכונות ותשע בגרויות השנה... ותודה לאל נשארו רק עוד חמש מתכונות. בגרות באנגלית ביום שני (זאת בדיחה בשבילי, כידוע. למרות שאף פעם לא יצא לי לספר לך מה קראתי באנגלית). מתכונת ברפואה בשישי. מתכונת בלשון בשישי שאחרי... אה, כן, ובאמצע גם בגרות במתמטיקה.

ישבתי עם MIG, והוא אמר לי שעכשיו, אחרי שעבדתי על המתמטיקה ואני יודעת לפתור 90% מהשאלות (בשלב הזה התווכחתי ואמרתי שאני רוצה 100%, אז הוא אמר שבבגרות אני צריכה רק שני שליש, אז זה טוב מספיק), הגיע הזמן לעבוד על מבחנים. לא סתם לקחת שאלות ולעשות אותן בצורה אקראית בימים אקראיים, ולא סתם לקחת מבחנים ולעשות בשעות אקראיות. לקחת מבחנים ולהתחיל לעשות אותם בשלוש וחצי עד שבע (או בשבילי עד שבע וחצי, עם הארכת הזמן, אבל אני לא בטוחה שהוא יודע את זה) כדי לראות איך אני מגיבה.

עשיתי את זה פעמיים בשלושת הימים האחרונים. המסקנה שלי היא שאני בחיים לא אהיה מוכנה לבגרות.

אני יודעת מה היית אומר. שאני מסוגלת לעשות את זה ושזה פשוט דורש תרגול. היית אומר שקורה שזה לא מצליח ואתה בטוח שזה לא נורא כמו שאני מציגה את זה, מה שתמיד יש סיכוי שנכון.

אבל אני פשוט לא יכולה, you know? או, לא שאני לא יכולה - אני פשוט עייפה. אני בטוחה שאני יכולה, אני לא אתן לזה לפגוע בדימוי העצמי שלי או בכל דבר אחר, אבל זה פשוט מעייף. אנחנו מתקרבים לאמצע מאי, וזה מרגיש טוב, אבל עדיין יש עוד חודשיים (עוד בדיוק חודשיים מועד ב' במתמטיקה והמורה שלי מכריח את כולנו לגשת), וזה פשוט חודשיים יותר מדי. ואז יש גם את הפסיכומטרי... והכי גרוע זה שאני מרגישה שהייתי יכולה להתכונן עוד חודש למתמטיקה ועדיין לא הייתי מוכנה.

זוכר איך אמרת שכרגע ביה"ס בכאוס, עכשיו כשמגיעות כל הבגרויות ונגמרת השנה? וול, ברגעים האלה אחרי המבחנים הכושלים, אני מרגישה כאילו גם אני נמצאת בכאוס. (מה שכמובן שלא נכון, כי אני עובדת על פי הלו"ז שעשיתי עם MIG ואני מאורגנת והאמת שאני אפילו מקדימה את הלו"ז. אבל ככה זה מרגיש.)

ואתה יודע, רק חשבתי לעצמי... שזה היה יכול להיות נחמד אם הייתי יכולה למצוא אותך מחר ולשמוע ממך שאתה מאמין בי, כי אני יודעת שאתה מאמין. ונכון שאני רוצה לשמוע את זה גם מ-MIG וזה מאוד משמעותי לי (אני פועלת לפי- אם הוא אומר שאני מוכנה, אז אני מוכנה, שזה קצת בעייתי אבל לא אכפת לי)... אבל זה לא אותו הדבר. זה גם לא צריך להיות אותו הדבר, אז הכל בסדר.

מלבד זה שקצת קשה לי להאמין בעצמי ברגעים האלה.

אבל אתה הרי יודע איזה פרפקציוניסטית אני.

זאת היתה הפתעה נהדרת לראות אותך בשישי. כשהגעתי למתכונת לא חשבתי שאני אראה אותך. ידעתי שאתה אמור לשמור על אחת הכיתות (לא שהבנתי למה, בהתחשב בעובדה שאתה לא אמור להיות שם באותו היום ובאותן השעות), אבל חשבתי שעם המזל שלי בדרך כלל, סביר להניח שאתה לא תהיה בכיתה שבה אני אמורה להיות. כשהגעתי וגיליתי באיזה כיתה אני הבנתי שצדקתי.

ואז אתה נכנסת לכיתה ואמרת שזאת הכיתה שעליה אתה שומר.

בחיי, הלוואי שיכולת לשמור עלינו בכל מתכונת.

הנה משהו שבטח לא ידעת- כבר בשנה שעברה זיהיתי את הרוגע הזה שיש בך. את שלוות הנפש הזאת שאתה תמיד מצוי בה. אני לא זוכרת באיזה נקודה התחלתי, אבל הייתי מסתכלת עלייך במבחנים מדי פעם, כשהיית מסתובב בכיתה. אנשים היו מצביעים ואתה היית ניגש אליהם ורוכן לעברם ומדבר איתם בשקט. היה משהו נורא מרגיע בהתנהגות שלך. אני לא יודעת מה זה היה, אולי זאת השלווה הפנימית שלך שתמיד מקרינה החוצה ומרגיעה אותי, ואולי זאת הדרך שבה דיברת איתם, בניסיון מכוון להרגיע את כל הלחוצים, אבל זה תמיד הרגיע גם אותי, בטח ובטח אחרי שהתחלנו לדבר.

וכשנכנסת לכיתה ביום שישי... אין לך מושג כמה הייתי מאושרת.

המבחן עצמו היה בסדר (אני מחזיקה אצבעות...), אבל אחת הסיבות שהוא עבר טוב היא שחייכתי הרבה במהלכו. חייכתי כשקראתי באנסין על אליהו ונזכרתי במשפט מ"סטארגייט ישראל" (אחת מעשר דרכים לדעת שאתה מכור- אם כשאתה קורא על אליהו שהורג את נביאי הבעל ואתה מדמיין אותו רץ עם P90 ומרסס ג'אפה עם הסמל של בעל). חייכתי כשעברה לי שיחה שלי ושל חברה בראש. וחייכתי גם כשראיתי אותך יושב שם וקורא. אתה יודע, אמרתי לאמא שלי פעם שאם ביום רגיל אתה התגלמות השלווה (פלוס מינוס), כשאתה קורא אתה התגלמות הרוגע. זה לא השתנה.

אז כן, נהניתי. נהניתי לראות אותך קורא וכמובן שתהיתי מה אתה קורא (הסקתי שזה בעברית לפי תנועות העיניים שלך, אבל...). נהניתי מכמה מהר השתקת אותם (מה שהמורה שלי למתמטיקה לא כל כך עושה במבחנים וזה משגע אותי). נהניתי מהערות הציניות הספורות האלה שהערת ("לחץ זה המצב הטבעי אצלה"). פשוט נהניתי לראות אותך שם. וזה הרגיע אותי, גם אם זה לא היה מבחן שלך.

אבל כשאני חושבת על יום שישי, לא זה מה שגורם לי לחייך הכי הרבה. אני נזכרת בי מתקרבת אל השולחן ומגישה לך את המבחן, מציצה לעבר הספר שהנחת זמן מה לפני כן (ומחייכת כשראיתי איזה ספר זה, כי זה ספר נהדר), ואז אני נזכרת ביד שלך נוגעת בספר ומקרבת אותו אליי. תכננתי בראש במשך כמה דקות איך אני אשאל מה אתה קורא, וכרגיל, כאילו ידעת מה אני חושבת (למרות שבמקרה הזה אני מניחה שפשוט ידעת שהספר יעניין אותי), סימנת לי לקחת אותו.

אז כמובן שפשוט לקחתי אותו, פתחתי בעמוד אקראי, התיישבתי על הרצפה ליד הכיסא שלך והתחלתי לקרוא. הצחיק אותי כשהמורה שלי, שהיתה משגיחת העל במתכונת, נכנסה לכיתה ושאלה מה אני עושה בחיוך. זה typical bookworm, לא? (-;
מאוחר יותר חשבתי על זה שבעצם, לקחת סיכון כאן. אני יודעת שפעם סמכת עליי שאני לא אנסה לעשות כלום, ואחרי מה שקרה במרץ, חשבתי שהפסקת לסמוך עליי. והנה בכל זאת, אתה משאיל לי את הספר עד סוף המבחן (כששוב סירבתי לרגע לתת לך אותו, בדיוק כמו עם רע"ד בתחילת השנה), בידיעה שיש שתי אפשרויות- שדברים ישארו כמו שהם או שאני אנסה להמשיך את זה בפעם הבאה שנתראה. אבל אני מכירה אותך, אתה לא היית מסתכן ככה. מה שאומר... שאתה עדיין סומך עליי. עדיין יש לי את האמון שלך.

הוא מוצדק, אני מבטיחה לך, אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא שאתה עדיין סומך עליי, ואין לך מושג כמה זה משמעותי בעיניי.

התחלתי לראות הוקי! נו, טוב, אבל זה בטח לא היה מעניין אותך. אני סתם דוחפת את זה לכל מקום שאני יכולה. הקנאקס הפסידו בשלב הראשון של גביע סטנלי, וכולנו עדיין קצת מאוכזבים אבל נחיה.

אני מתקדמת נהדר עם החומרים לפסיכומטרי. עדיין לא עשיתי את הסימולציה השלישית (כי עדיין לא קיבלתי אותה), אבל זה יקרה השבוע. ואז ממשיכים עם הטירוף של פסיכומטרי ובגרויות במקביל, ובקיצור, יהיה מעניין.

תהנה משבועות. אני בטוחה שיש לך הרבה מה לעשות, אבל גם תהנה, טוב?

אן.