אז סופסוף גמרתי את "תותחי אוואלון". וואו! מר ג' כל כך צדק, זאת סדרה נהדרת.

בכל אופן...

בזמן הקריאה קראתי שתי סצינות שקצת גרמו לי לחשוב. חשבתי לעצמי שאני אוכל לחזור אליהן אחר כך.

"מדוע איש לא המציא עד כה שיטה לשינוי אפיו הבסיסי של האדם? אפילו מחיקתם של כל זכרונותי, וחיים חדשים בעולם חדש יצרו אותו קורווין הידוע. אלמלא הייתי מאושר ממה שהייתי, זו היתה יכולה להיות קביעה מייאשת ביותר." (עמ' 120)

אני חושבת שזה נושא שהוא מעניין. אני יכולה להגיד שפעם חשבתי שאנשים לא יכולים להשתנות, פשוט כי כאלה היו כל האנשים שהכרתי. אלה היו האנשים שראיתי בעולם שלי והאמנתי, במיוחד אחרי "האוס", שבני אדם לא יכולים להשתנות. (למרות, דרך אגב, שבפרק האחרון של הסדרה הוא כן משתנה). אפילו SG1 לא באמת השתנו, לא בקווי האופי הדומיננטיים שלהם. הם למדו לשנות חלק מהדברים הקטנים, להיות קצת פחות ככה או קצת פחות ככה, אבל הבסיס של האופי שלהם נשאר זהה.

ואז מר ג' נכנס לחיים שלי. וגיליתי שאפשר להשתנות. ונשאלת השאלה כמה מאופיו הבסיסי של האדם אפשר לשנות וכמה מאמץ זה דורש?

אני בטוחה שאפשרי לשנות קווים מסוימים באופי. אני עוד לא מגיעה לקווים הבסיסיים, אבל קווים מסוימים אפשר לשנות. אנשים עושים את זה די הרבה- נכון, יש את האנשים שמתנהגים בדיוק אותו הדבר בגיל עשר ובגיל חמישים, אבל רוב האנשים משתנים קצת במהלך החיים שלהם. אז השינוי ברמה הזאת הוא שכיח.

מה לגבי קווים קצת עמוקים יותר? דברים שפיתחנו כמגננות במהלך השנים או דברים שהחיים לימדו אותנו בצורה כואבת במיוחד? זה אפשרי לשנות אותם? אני לא כל כך בטוחה לגבי זה. אני נזהרת מאוד כשאני משתמשת בביטוי "בלתי אפשרי", אבל אני חושבת שזה מאוד קרוב לשם במקרה הזה. אני חושבת שאם פיתחנו משהו כזה בניסיון להגן על עצמנו מפגיעה נוספת, יהיה כמעט בלתי אפשרי לשנות את זה, בעיקר בגלל שתמיד יהיה חלק בנו שלא ירצה לשנות את זה. כמובן, ההשפעה שלו תלויה בכמה בדיוק רוצים להשתנות, אבל זה כבר משהו אחר.

מה לגבי הדרך שבה נולדנו? אמא שלי אומרת שתמיד הייתי פרפקציוניסטית. אני יודעת שהשתניתי קצת, אבל בסופו של דבר אני תמיד אשאר סוג של פרפקציוניסטית. האם זה בכלל אפשרי לשנות את זה? כמו שאמר קורווין, הוא עבר את כל מה שהוא עבר והוא בכל זאת עצמו שוב. זה אפשרי לשנות משהו שטבוע בך כל כך עמוק? אני לא כל כך בטוחה.

אני מניחה שיש לזה איזו תשובה בפסיכולוגיה, אבל בכל זאת זה יכול להיות מחקר מרתק לעשות.

""היו לנו שעות יפות כאן, בימים עברו" - אמר - "וזוכרים אותנו כאן. אבל הם זוכרים אותנו כאנשים שחיו לפני הרבה מאוד זמן, והרבה מהסיפורים נהפכו לגמרי בפיהם. אבל לעזאזל! חשוב כמה אנשים הופכים ומעוותים את סיפורים מיום אחד למישנהו!"" (עמ' 124)

הלוואי שהייתי יודעת מה באמת קרה.

זה הדבר הראשון שעובר לי בראש כשאני קוראת את זה.  בקטע הזה הם דיברו על התקופה שהיתה להם והכל, ואז הוא העיר את ההערה הזאת. ופתאום חשבתי לעצמי שאם יש משהו שאני רוצה לעשות בחיים, זה להצליח להמציא מכונת זמן. אבל לא מכונת זמן שתאפשר לשנות לשנות את מה שקרה, אלא מכונת זמן שתחזיר אותנו כאנשים בלתי נראים, רק כדי לדעת מה באמת קרה.

זה לא היה נהדר אם היינו יודעים את ההיסטוריה כפי שהיא קרתה ולא כפי שאנשים ראו אותה?

מר ג' אמר לי פעם שיש תשובה אבסולוטית לכל דבר. הוא אמר לי שאנחנו בדרך כלל לא רואים אותה, או לא מזהים את המקרה שקרה באמת, בגלל הרגש והעיבוד שהמוח שלנו עושה לכל דבר שקורה. לדוגמא, מה שנראה למישהו כחדירה לפרטיות שלו ולמישהו השני הוא נראה כמעשה לגיטימי שלא פוגע בראשון, יכול להיות בעצם ביניהם. זה בדרך כלל מה שהוא. וזה בעצם המקרה עצמו, שאנחנו לא מצליחים להגיע אליו, כי אנחנו מעבדים כל דבר שקורה לנו או שאנחנו רואים בהתאם לרגשות שלנו. בציטוט למעלה אפשר לראות את זה יפה- מרוב שזה עבר בין אנשים במרוצת הדורות, כל אחד שינה את הסיפור בקצת כמו שהוא ראה אותו, ובסופו של דבר יצא משהו שונה לגמרי מהמציאות.

וזה גורם לי לתהות איך נראית ההיסטוריה באמת. מה באמת קרה. איך דברים באמת נראו. אני מתעניינת בהיסטוריה ונורא אוהבת ללמוד על דברים שקרו (במסגרת בית הספר או מחוץ לו, זה לא משנה), ובכל פעם שאני חושבת לעצמי אני מוצאת את עצמי תוהה איך באמת היא נראתה. מה באמת היה שם? כמה אנשים חשובים שכחנו לאורך הדרך וכמה אנשים לא משמעותיים מצאו את דרכם אל הכותרות? איך באמת דברים נראו פעם?

ועוד שאלה מעניינת שזה מעלה- מה יגידו עלינו בעוד מאה שנים? מאתיים? חמש מאות? אלף?