מה שלומך? ראיתי אותך מסתובב בביה"ס אתמול, כרגיל הולך עם כוס קפה ביד. זה גרם לי לחייך. וביום ההורים היית במצב רוח טוב וכל כך שמחתי לראות את זה...

בכל מקרה, לא בשביל זה אני כותבת לך. אני כותבת לך כדי להגיד תודה.

בעודי מדברת עם אמא אתמול (על ופל בלגי, אל תראה אותנו ככה!), הגעתי לשרשרת של הבנות של דברים שקשורים אליי. לאט לאט הבנתי כמה חשוב לי להרגיש בטוחה וכמה אתה תרמת להרגשה הזאת, כי בכל פעם שהייתי איתך הרגשתי בטוחה. הבנתי (בפעם המיליון ואחת בערך) כמה באמת שינית בחיים שלי, כמה משמעותי אתה בחיים שלי, וכמה באמת אני דואגת לך. חשבתי לעצמי שאם היית יודע איך דברים נראים בבית שלי לפעמים, היית עושה המון כדי לנסות לעזור, והייתי מבועתת מהרעיון הזה - לא כי אני לא רוצה שתעזור ולא כי אני לא חושבת שיש בעיה, אלא כי חששתי שאם היית מנסה לעזור, היית נפגע.

אבל בעצם, זה הכל באשמתך. אם לא היית כזה מדהים וכל כך אכפתי ודואג ועוזר, זה לא היה קורה. אבל אני שמחה שאתה כזה. מאושרת, למען האמת. (כשיצאנו מיום ההורים מצאנו את עצמנו משועשעות מזה שאמרת שעל MIG צריך להודות להורים שלכם. חשבנו שיכולנו להגיד שעל הדרך תמסור להם תודה גם על הגנים המצוינים שלהם וגם על החינוך הנהדר שהם העניקו לבנים שלהם.)

אז:

תודה על זה שהיה לך אכפת. על זה שכל הזמן שאלת מה נשמע, ואיך דברים הולכים. על זה שבגדנ"ע כל בוקר שאלת מה שלומי ואיך ישנתי ומה אכלתי. על זה שכשקרה מה שקרה לסבא כל פעם שראית אותי שאלת מה שלומו ואיך אני מתמודדת. על זה שבכל פעם ששאלת מה שלומי, באמת ובתמים התכוונת לדעת מה שלומי, ולא רק שאלת מתוך נימוס.

תודה על זה שניסית לשנות. לא רק ניסית - הצלחת. על זה שהתווכחת בלי סוף ("זה ויכוח שלא יוכרע בינינו עד שתסכימי איתי"). על זה שעשית כל מה שיכולת כדי לשכנע. על ההודעות הארוכות שבהן טענת בלהט את כל מה שהיה לך לטעון כדי להביא אותי למקום טוב יותר. על ההפסקות והשיעורים שבילינו ביחד כשאתה מנסה להסביר לי איך דברים יכולים להיראות ולהשתפר ואני מנסה להבין אם גם אני מסוגלת לעשות את זה, או שרק אתה יכול, כי מאז ומתמיד האמנתי שאתה טוב יותר ממני.

תודה על זה שלא ויתרת. הייתי מעצבנת - אין לי מושג בכלל איך לא ויתרת. התווכחתי על כל מילה שנייה שלך (טוב, זה אולי קצת מוגזם, אבל התווכחתי איתך די הרבה כשזה הגיע לאושר, כוח ושינויים בחיים). התווכחתי, טענתי, ניסיתי לשנות את דעתך כשאני הייתי הנושא שעל הפרק, ניסיתי לגרום לך להבין שאני לא יכולה, ובכל זאת לא ויתרת (לצטט אותך שוב?), למרות שחשת שהגיע הזמן לשנות את מערכת היחסים שלנו. לא ויתרת עד הרגע שבו אמרתי לך- בסדר, אני מסכימה ואני אנסה.

תודה על ההשקעה. אני לא רגילה שמשקיעים בי - אני תמיד הילדה בצד, שקל להעמיד פנים שהיא לא שם. תשאל את המחנכת שלי כמה קל לא לראות אותי. ואני לא תלמידה בכיתת החינוך שלך - לא היית חייב לי כלום. ובכל זאת, הגבת ל(כמעט)כל אחת מההודעות שלי. ולא סתם הגבת, היו לך תגובות אמיתיות, שברור שלקחו יותר מחמש דקות לכתוב (מה שתמיד יזכיר לי ששאלת אם עשיתי את העבודה באזרחות בעשר דקות... התשובה היא כן), תשובות שאפילו היו ארוכות יותר מההודעות שלי לפעמים. השקעת בי כל כך הרבה... הודעות שכתבת באמצע הלילה (נראה לך שלא שמתי לב?), הפסקות שבזבזת איתי, שיעורים שבהם ישבנו ביחד, ליד חדר מורים, ופשוט דיברנו. ההשקעה הזאת מדהימה אותי כל פעם מחדש.

תודה על ההבנה. אני מניחה שאין כאן הרבה על מה להודות - או שהראש שלך פועל כמו שלי או שלא - אבל אני בכל זאת רוצה להודות לך על זה. על זה שתמיד הבנת למה אני מתכוונת בלי שאני אצטרך לדבר יותר מדי. על זה שתמיד ענית על השאלות שרק התחלתי לחשוב עליהן. על זה שתמיד הבנת ממבט אחד איך אני מרגישה ואם קורה איתי משהו. על זה שהבנת בדיוק איך הראש שלי עובד - פשוט כי גם הראש שלך עבד ככה כשהיית בגילי. 

תודה על הביטחון. זה אולי ישמע לך בעייתי-משהו, אבל תמיד הרגשתי בטוחה איתך. אמנם זה היה קצת מוזר ואולי קצת מביך לבוא אלייך בהתחלה, אבל ברגע שהתרגלתי לרעיון של שיחות אמיתיות עם מורה, זה רץ. הרגשתי בטוחה בכל פעם שהיית שם, בין אם היינו בשיעור או שישבנו שנינו לדבר לבד. וזה גם לא משנה על מה דיברנו- הרגשתי בטוחה איתך גם כשדיברנו על פילוסופיה וגם כשדיברנו עליי. עד היום אני לא בטוחה אם בכלל קיים אדם שאני מרגישה איתו בטוחה במקומות העמוקים האלה - אפילו לא הפסיכולוגית שלי, אני חושבת - אבל איתך הרגשתי בטוחה. אני מניחה שהתכונות והמחשבות המשותפות לנו היו פשוט יותר מדי משאפשר יהיה להתעלם מהם.

תודה על זה שתמיד היית שם. זה יכול היה להיות יום רגיל או איזה יום מטורף, גדנ"ע או סתם יום לימודים, סבא או לא סבא. בכל מקרה, תמיד היית שם, תמיד יכולתי לבוא אלייך, תמיד תמכת, תמיד עזרת, תמיד עשית מה שיכולת בשביל לגרום לי לחייך ("לראות אותך מחייכת חשוב לי יותר מכל מה שאמרת עכשיו"). כשהיו לי בעיות עם החברות שלי באתי אלייך, וכשהיו לי בעיות איתך באתי אלייך, וכשקרה מה שקרה עם סבא באתי אלייך, ובגדנ"ע באתי אלייך ובכמעט כל מצב בחודשים האלה מצאתי את עצמי באה אלייך. פשוט כי היית שם, וכי אמרת שתהיה שם וכי תמיד היית מוכן לעזור, ולא משנה כמה עמוס היית או כמה עייף היית.

תודה על האמון. על ה"בטח שאת יכולה" וה"אבל כן, אני רואה פוטנציאל". על זה שתמיד אמרת שאני מסוגלת, שתמיד עודדת אותי להמשיך  ולעשות ולהשתפר כי ידעת שאם יש מישהו שמסוגל לשרוד את השנה המטורפת הזאת, זאת אני.

תודה על התמיכה. תודה על העצות. תודה על הרעיונות. תודה על הביקורת בנוגע לכתיבה שלי. תודה על ההצעות. תודה על הדאגה למתמטיקה. תודה על האכפתיות כלפי הציונים שלי. תודה על המעשיות. תודה על זה שתמיד יכולתי לסמוך עלייך שתגיד לי את האמת, ולא משנה כמה קשה המצב היה.

תודה.

אני כותבת ספר עכשיו... אני מקווה שתאהב אותו. אחת המטרות שלי בו היא להראות לך כמה באמת שינית אותי. אני מקווה שהוא יהיה טוב כמו שאני חושבת שהוא יהיה.

אן.