זה מה שהם נתנו לי.
פתאום הבנתי את זה. אולי פעם הרגשתי בטוחה בבית - אבל לא הרגשתי ככה כבר כמה שנים. אני באמת לא זוכרת מה היה לפני זה אז אני לא יכולה להשוות, אבל זה מה שאני מכירה בשנים האחרונות. חוסר ביטחון. פחד, אפילו. אני לא חושבת שהצלחתי להרגיש בטוחה באמת בשנים האחרונות אפילו לרגע אחד. אולי רק כשראיתי סטארגייט או כשדמיינתי את עצמי שם או כשכתבתי, אבל בחיים האמיתיים אני לא חושבת שהרגשתי בטוחה בשום מקום בשנים האחרונות.
כשהסתכלתי על זה היום הבנתי פתאום שמעבר לכמה שהם שינו את החיים שלי, כל אחד בדרכו שלו, כל אחד מהמלאכים שלי העניק לי תחושה של ביטחון. בתחנה אני תמיד מרגישה בטוחה. עם כל אחד מהם, במיוחד עם מר ג' ו-MIG, שלהם יש את ההשפעה הכי מרגיעה שנתקלתי בה בכל חיי, אני מרגישה בטוחה. אני יודעת שהם לא יפגעו בי. עם מר ג' אני מרגישה בטוחה אפילו כשאני מדברת על החלקים הכי עמוקים שלי, וזה ממש לא קורה לי כל יום. אני פשוט מרגישה כאילו שם שום דבר לא יכול לפגוע בי והכל יהיה בסדר. אני אפילו מצליחה לשכנע את עצמי לא לחשוב על הדברים הרעים ועל בעיה X.
אני לא אכנס כרגע ללמה אני לא מרגישה בטוחה. עם כמה שאני פתוחה בבלוג הזה, אני חושבת שזה יהיה מוגזם לספר את זה כאן. אבל זאת עובדה. ופתאום חשבתי על זה שאולי אני מעריכה אותם אפילו יותר משהבנתי בדיוק בגלל תחושת הביטחון הזה.
מה שגרם לי לתהות למה אנשים מחפשים ביטחון. אני חושבת שלמרות שיש אנשים שגם מחפשים את הדברים הכי פחות בטוחים שיש, בסופו של דבר כולם מחפשים ביטחון בדבר אחד לפחות בחיים. זה יכול להיות בכסף או בחברות או באהבה או וואטאבר, אבל בסופו של דבר אני מאמינה שכולם מחפשים ביטחון.
למה?
האמת היא שאני לא יודעת. אני חושבת שברמה מסוימת - למרות שיש אנשים שיכחישו את זה - כולנו מודעים לכמה החיים לא בטוחים. יש כל כך הרבה חוסר ודאות בחיים - יהיה לי אוכל? יהיה לי כסף? יהיו לי חברים? יהיה לי טוב? אני בכלל אחיה מחר? - ויש כל כך הרבה חוסר ביטחון, במיוחד במדינה כמו שלנו, שבה אנשים פוגעים באנשים אחרים פעם בשבוע, שאני חושבת שכולם צריכים את האדם האחד או הדבר האחד שבו/איתו הם באמת ירגישו ביטחון. אני חושבת שכל כך הרבה אנשים מבולבלים ולא באמת יודעים מה טוב ומה לא טוב ומה צריך להיות ומה לא צריך להיות, ואני חושבת שבגלל זה הם מחפשים את הקבוצה- בשביל להרגיש את הביטחון הזה כשהם מבינים שהם לא לבד במחשבות האלה, או שהם מקבלים תשובות על השאלות שלהם.
אני חושבת... שיש משהו מפחיד בחיים האלה. אני כבר לא עושה את זה, אבל פעם הייתי מנסה לברוח מהחיים. עושה הכל בשביל לברוח מהחיים, למעשה. עד ש' עשיתי את זה כל הזמן, ואחריו ועד מר ג' הייתי עושה את זה רוב הזמן. ואני חושבת שיש משהו מפחיד בזה שאנחנו לא יודעים כלום לגבי החיים האלה. אולי בגלל זה אני תמיד נמשכת ללדעת הכל, כי זה יעזור לי להבין מה קורה ומה יכול לקרות. אבל מה שאני מנסה להגיד זה שבחיים שבהם אנחנו לא יודעים כלום ואנחנו לא בטוחים בכלום, כולנו צריכים את הדבר האחד הזה שבו אנחנו בטוחים.
אפשר להגיד שיש את האנשים שנהנים מחוסר הודאות וחוסר הביטחון והכל, אבל אני חושבת שברמה מסוימת כולם מחפשים את הביטחון הזה.
ובסופו של דבר, כל אחד צריך שיהיה שם מישהו לעזור לו. כמו שסידהארתא אמר, יש את אלה שפחות צריכים את זה, ה"כוכבים שמעל", ויש את רוב האנשים, שצריכים את זה הרבה, ה"עלים", אבל כולם עדיין צריכים עזרה מדי פעם. אמנם אני שואבת השראה מרורק הרבה, אבל אני חושבת שבמקרה הזה אפשר לראות שהוא בבירור לא אנושי בקטע הזה- אני לא חושבת שיכול להתקיים בנאדם שיכול לחיות רק עם עצמו. אלא אם הוא הוזה או סכיזופרני, אבל זה משהו אחר.
ואז צריך לנצור את הרגעים האלה של הביטחון. צריך לגונן על האנשים שגורמים לזה בכל מחיר. זה יכול להיות בדרכים אחרות, אבל כבר לא רואים את זה, לא כשמרגישים בטוחים וששום דבר לא יכול לפגוע בנו. כי ככה זה ביטחון, הוא תמיד מתחיל בקטן ומגיע למשהו מוגזם באיזשהו שלב. אבל זה לא הופך אותו לפחות חשוב בשום צורה שהיא.
אן.
הלוואי שיכולתי לדבר על זה עם מר ג'. בטוח היו לו תובנות מעניינות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm