זה לא עוד פוסט דכאוני כמו שהייתי כותבת לפני כמה חודשים. זה לא.

אני נחושה בדעתי לא לחזור לאותו המקום, וכשאני נחושה אני מצליחה להגיע לאן שאני רוצה. אני לא חוזרת לדיכאון. היה לי יום טוב היום, מחר יהיה יום טוב, ומחרתיים... נראה איך יהיה התגבור באזרחות. אבל אני לא חוזרת למקום שבו הייתי, שבו כל דבר מפיל אותי לדיכאון.

אבל כן קשה לי.

קשה לי להתרחק ממנו. קשה לי לא לגשת אליו ולשאול אותו מה שלומו, כי אני עדיין דואגת לו כל כך. קשה לי לא להגיד לו מה דעתי על הספר שאני קוראת, שהוא שלח אותי אליו. קשה לי לא לחייך אליו, כי לא יעזור מה, לראות אותו ולחשוב על כל מה שהוא עשה בשבילי עדיין גורם לי לחייך. קשה לי לא לחייך כשאני רואה אותו מחייך, כי לראות שטוב לו עושה לי טוב. קשה לי לא לעצור אותו כשהוא יוצא מהכיתה ולשאול משהו טיפשי, או לשלוח לו הודעה שאני מהזוכים בתחרות חיבורים ושאם הוא רוצה להגיע להענקת פרסים, אני אשמח. קשה לי לא לחשוב עליו. קשה לי לא לכתוב עליו. קשה לי לא לצייץ עליו. קשה לי לא לכתוב לו. קשה לי לא לדבר עליו (טוב, זה נעשה קל יותר, האמת). קשה לי לא לצאת מתגבור וללכת לחדר מורים לחפש אותו, כי אני זוכרת בעל פה באיזה ימים הוא מתגבר. קשה לי להעמיד פנים שאני רוצה שנתרחק, כי חלק ממני עדיין רוצה להתחנן להזדמנות שנייה.

ואסור לי.

אסור לי, כי בטווח הארוך זה רק יפפגע בשנינו. זה יפגע בי, כי אני אתרסק בניסיון לעשות מה שטוב בשבילו כל הזמן, וזה יפגע בו, כי אני לא אצליח לרצות אותו. זה יפגע בשנינו יותר ממה שאני יכולה לדמיין. וזה יהיה גרוע יותר משזה עכשיו, כי אז אני אפילו לא אוכל לתת לעצמי לגשת אליו בשביל משהו שקשור לאזרחות.

וקשה לי. לעזאזל עם זה, זה קשה.

אז כן... The Show Must Go On. הוא לא יכול לדעת.

אבל פה מותר לי לכתוב הכל, אז אפשר להפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר.

The Show Must Go On

The Show Must Go On, yeah

Inside my heart is breaking

My make up may be faking

But My smile still stays on

-Queen

אן.