רציתי לכתוב את זה, אבל אז חשבתי שאני גם ככה כותבת עליו בספר והכל... ובסוף החלטתי כן לכתוב את הפוסט הזה. לא משהו ארוך, רק משהו... משהו קטן מכל הזיכרונות שמתרוצצים בראש שלי בשבוע האחרון.

הזיכרון הראשון שלי כמובן יהיה סוף השיעור הראשון, שבו הוא שאל מי בכיתה יודע מה זה D&D. אני לא מאמינה שלא ניגשתי אליו עוד בסוף אותו השיעור.

אחרי זה היה את אותו יום במדרגות, כשהוא עלה לפגישה עם המחנכת שלי ואני עליתי לכיתה. דיברנו קצת על מדע בדיוני ופנטזיה... בעיקר פנטזיה. רק קצת, לחלוק את העובדה שאנחנו לא יכולים לחיות בלי הז'אנרים האלה. מה שמזכיר לי שאמא שלי כל הזמן מספרת לי שכשהם נפגשו היא אמרה לו שאם הייתי מוצאת את הדרך לעולם דמיוני לא הייתי חוזרת, והיא אומרת שהוא אמר שאם אני אי פעם אמצא את הדרך, שאני אקרא לו. *חיוך רך*

היה את היום שבו הוא ניגש אליי בפעם השנייה, ה-10.9.12. הוא בא אליי בסוף השיעור ואמר שהספרייה רכשה סופסוף את העותק שלה של ריקוד עם דרקונים... זה היה יפיפה.

יום שישי אחד אחרי זה ד' ואני הלכנו לחפש אותו בשביל לדבר על העבודה באזרחות... נתקלנו בו במדרגות, והוא דיבר איתנו במשך כמה דקות על העבודה והסביר מה צריך לעשות. אני זוכרת שאז הערתי משהו על רע"ד, ועצרנו ככה באמצע המדרגות, הוא כבר יורד לקומה הבאה ואני עדיין בקומה הראשונה, ואנחנו מדברים ככה. הוא אמר לי אז שג'רר"מ הוא טולקין של המאה העשרים ואחת.

אני זוכרת שישבנו באותו יום חמישי ודיברנו לאורך כל שיעור אנגלית. היה לי מבחן, וגמרתי אותו בדיוק בזמן לשעה החופשית שלו באותו היום. הייתי צריכה את התמיכה שלו- עשיתי משהו רע ביום רביעי, וידעתי שהוא יהיה מסוגל להרגיע אותי ולהבין אותי. דיברנו על פילוסופיה, על פסיכולוגיה... זה היה בדיוק אחרי שהתחלתי את המסע הזה. הוא הכיר לי את הפוליטאה, את האקזיסטנציאליזם... זה מצחיק, כי כמה שבועות אחרי זה יצא לנו לדבר שוב באיזה יום חמישי, ואחד התלמידים שלו ניגש אלינו ושאל, "אתם תמיד כאן בשעה הזאת?".

אני זוכרת רגע של שלווה אז, ביום שישי שלפני הטיול השנתי. עמדנו שם, נשענים על המעקה ומסתכלים למטה, בדממה מוחלטת. והיה לי נוח. אני זוכרת שבחנתי אותו פעם או פעמיים, מסתכלת על העיניים היפיפיות שלו, על הזיפים החומים, על השיער הקצר... ובעיקר על השלווה הזאת שעל הפנים שלו. הוא אמר לי שהוא קיבל את הקובץ של ארין והוא יקרא אותו בסופ"ש, אבל מה שאני זוכרת בעיקר זה את שנינו עומדים שם, רגועים ומרגישים לגמרי בנוח אחד עם השנייה. אני, לפחות, הרגשתי בנוח, ונראה לי שגם הוא.

היה לנו כל כך הרבה... היו "אחרי שיעורים", "הפסקות שנמשכו גם קצת לשיעור אנגלית", "סתם הפסקות", "שיעורים חופשיים", "שיחות במייל"... דקה וחצי במסדרון שהצלחתי להשיג איתו אחרי שיעור ושגרמה לי לחייך אחר כך לאורך כל היום. ללכת בין שיעור אזרחות לשיעור מתמטיקה איתו, כי זה בדרך שלו אל המדרגות. להרגיש בנוח לדבר איתו על החלקים הכי עמוקים שבי, כי כל פעם כשהוא אמר שהוא מבין, הוא באמת הבין. אני זוכרת שישבנו ודיברנו על מערכת היחסים שלנו בפעם הראשונה, והוא אמר לי שזה חורג ממורה-תלמיד רגיל, אבל זה בסדר, כי אנחנו בסדר. אני זוכרת כמה פחדתי לאבד את זה.

אני זוכרת כשנתקלנו בו ביום ההורים הראשון (והיחיד שהיה עד עכשיו). הוא הלך לחדר של המחנכת שלי, וליווינו אותו לשם, ואז כשהוא יצא הוא עצר לדבר איתנו על MIG, כי זה בדיוק היה יום אחרי השיעור הראשון שלנו. אני זוכרת שגרמתי לו לחייך כשאמרתי לו כמה הם דומים.

אני זוכרת שאמרתי לו תודה אחרי שהוא עשה את השינוי שהוא עשה בטיפול הפסיכולוגי שלי. יום שני, היה בוחן בתנ"ך, ולמרות שהוא אמר שהוא יגנוב אותי משיעור תנ"ך הוא לא עשה את זה. היתה פגישה באחת וחצי לכל המורים, אז שחררו את כל התלמידים הביתה. גמרתי את הבוחן מוקדם והתכוונתי ללכת, אבל עצרתי לחפש אותו בחדר מורים, והנה הוא שם... הוא הבחין בי. אני זוכרת שתלמיד שלו הגיע עם חתלתול בקופסת קרטון, והוא ניגש לחדר מורים להביא לו קערית עם חלב. שכחתי שרציתי להודות לו, אבל נזכרתי לפני שיצאתי וחזרתי להגיד לו את זה.

אני זוכרת את ההודעות. אני זוכרת את ההרגשה המדהימה הזאת של לקום בבוקר להודעה חדשה ממנו.

אני זוכרת את חנוכה ואת הניסיון לעצור את האובססיה המטורפת שהיתה לי כלפיו. הצלחתי.

אני זוכרת את הגדנ"ע ואת כמה שהוא דאג לי. הוא שאל מה אכלתי ואיך ישנתי ואם התקלחתי ואיך אני מרגישה. הוא שאל מה שלום סבא ואיך אני מתמודדת. עד היום אני לא יודעת למה, אבל אני פשוט זוכרת את העמידה מחוץ לחדר האוכל והשיחה איתו...

אני זוכרת את היום אחרי שסבא נפטר. הגעתי לבית הספר בשבילו, בשביל לדבר איתו. יצאנו מהכיתה אחרי השיעור, והוא שאל אותי אם אני לא אמורה להיות בכיתה. הוא אמר שהוא לא יכול לשבת איתי אם אני אמורה להיות בשיעור, זה בעייתי בשבילו. סיפרתי לו שסבא נפטר, והוא שאל למה באתי. אמרתי לו שבאתי לדבר איתו. הוא הוביל אותי החוצה, וישבנו על אחד הספסלים בחצר ביחד. דיברנו על המוסד של אסימוב, ועל איך שהוא הרגיש כשהוא איבד אנשים.

אני זוכרת כשרק התחלנו את הדרך, והוא אמר שזאת דרך שאסור לי לעבור לבד, אבל אם אני רוצה, הוא שם בשבילי. זה היה יפיפה. אני מניחה ששנינו לא ידענו עד כמה אני אנצל את זה.

אני זוכרת כמה יציב ורגוע הוא תמיד היה. הוא עדיין. אני מניחה שהוא תמיד יהיה.

אני זוכרת... ומתגעגעת. (':

♥♥♥♥♥♥