שם: ג'נסיס (Genesis).

כותבת: אן.

לתחרות הזאת, אבל גם קצת לחיים האמיתיים.

הייתי בת עשרים ושלוש כשראיתי אותו בפעם הראשונה. הוא היה המנהיג שלנו על ג'נסיס, הספינה המובילה של הצי הישראלי. לא ידעתי אז מיהו. ידעתי רק שיש בו משהו עצמתי, ושהוא האדם היחיד שידע מה קורה גם בתקופה שבה אף אחד לא ידע מה קורה. משהו משך אותי אליו, ולמרות שתפקידי על הג'נסיס היה שולי – הייתי רק סופרת, מתעדת את המסע שלנו ותו לא – ניסיתי למצוא דרך לדבר איתו.

הצלחתי לבסוף כשנתיים לאחר מכן, כשביקשתי לשוחח איתו לשם כתיבת הספר. הוא הסכים לקבל אותי, ונפגשנו בבית הקפה היחיד שעל הספינה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו ללא המדים שלו, ובמשך תקופה ארוכה תהיתי אם הוא עשה את זה כדי שלא להבהיל אותי, או שפשוט נמאס לו ללבוש את המדים יום אחרי יום.

הוא היה ידידותי ושמח לעזור לי בכתיבת הספר. פתחתי בשאלות בנוגע להתנהלות הספינה והאנשים שעליה, אך ככל שהריאיון המשיך מצאתי את עצמי גולשת לנושאים אחרים, שלא היו קשורים לספינה, אלא אליו. שאלתי אותו שאלות אישיות ששאלתי את עצמי מאז שראיתי אותו – ביניהן השאלה האם הוא מבני האדם שנבחרו במיוחד להיוולד בשל הגנטיקה שלהם – ואט אט גלשנו לכיוון העתיד. כשנגמר זמן ההפסקה שלו והוא צריך היה לחזור למשרדו, החלטנו לקבוע פגישה נוספת לשבוע שלאחר מכן.

בשבוע שלאחר מכן הוא הגיע בלי המדים שוב, ושוב חייכתי לנוכח המראה שלו בבגדים לא רשמיים. גם בלי המדים הוא לא נראה כמו כל בן-ארץ רגיל – הסמכותיות והעוצמה קרנו ממנו – אבל הוא עדיין נראה קרוב יותר אליי מאשר אל הקפטן שבו נתקלתי מוקדם יותר בחיי. רק בפגישה הרביעית שלנו הבנתי למה הוא עדיין דומה לקפטן.

באותה הפגישה הוא סיפר לי שהאמת היא שהוא מאושר. בניגוד אליי, הוא זכר את כדור הארץ, שממנו יצאנו לפני כמעט עשרים שנים, והוא זכר שהאמין שהחיים על הג'נסיס לא יהיו טובים כמו בישראל. להפתעתו, הוא גילה שלא רק שהחיים על הספינה היו טובים כמו החיים בישראל, אלא שהם אף היו טובים יותר. הוא מצא אישה על הספינה ואף נולדו לו ילדים. הוא ניהל את הספינה בצורה בה הוא תמיד רצה לנהל את המדינה והוביל את הצי אל מסתורי החלל. היה לו טוב.

לא יכולתי שלא לקנא בו. החיים שלי מעולם לא היו פשוטים, לא עם ההפרעה הנפשית שסבלתי ממנה, ומעולם לא באמת היה לי טוב. למרות שאהבתי את הספינה, התגעגעתי לכדור הארץ שלא זכרתי, וחלק גדול מהימים עברו עליי בגעגועים.

לא הופתעתי כאשר התחלנו לדבר עלינו במקום על העתיד. מאז שהייתי ילדה קטנה לימדו אותי שעל אנשי הספינה אני יכולה לסמוך, ולמרות שהיו חיכוכים מדי פעם בפעם, .ידעתי שהדבר נכון. כששמעתי שהוא מאושר מיהרתי לספר לו שאני לא יכולה להיות מאושרת, למרות שהייתי שמחה אם זה יכול היה לקרות.

הוא התווכח איתי במשך כמה שבועות, עד שלבסוף ויתר, מבין שהוא לא יוכל לשנות את האמונה שלי שאני לא נועדתי להיות מאושרת. במקום להמשיך בניסיונות השכנוע, הוא פתח במתקפה מסוג אחר – הוא הורה לי לעשות כדבריו, והבטיח לי שאם אני אעשה את זה, אני אצליח להיות מאושרת, כמו שתמיד רציתי. אני מניחה שרציתי להאמין לו, ולכן עשיתי כדבריו, מקווה שהוא צודק וזה יעבוד.

עד היום אני לא בטוחה מה עשיתי אז, אבל מה שזה לא היה, זה עבד. תוך זמן קצר התחלתי להרגיש משוחררת ורגועה יותר. פתאום האמנתי בעצמי וביכולת שלי להיות מאושרת, וזה שינה את חיי מקצה לקצה. התחלתי לחקור, לשאול שאלות לא רק בנוגע לדברים חומריים ולמסע שהיינו באמצעו, אלא גם בנוגע לאנשים שסביבי ולעצמי.

הוא נעלם מספר חודשים לאחר שהכרנו. למרות שהוא מעולם לא אמר לי דבר על כך, שמעתי שהוא עזב כדי לעזור לאחת הספינות האחרות של הצי, שהייתה תחת מתקפת פתע. איש לא ידע איזו ספינה הותקפה או מי היו התוקפים, וגם אם היו אנשי צוות שידעו את התשובות לשאלות הללו, הם סירבו לספר לנו. אפילו אני לא שמעתי את האמת עד היום.

את רוב חיי הבוגרים ביליתי בתהייה האם הוא אי פעם יחזור. אפילו היום, כשבתי הבוגרת כבר הגיעה לגיל שבו אני הייתי כשפגשתי אותו, ואנחנו בקרוב מגיעים אל כוכב היעד שלנו, אני עדיין מקווה שהוא יחזור כדי להמשיך וללמד אותי את כל מה שהוא יכול ללמד אותי על החיים.