It makes me sad thinkin' about where we were
About what we could be
Where we could go
And all we could do

It makes me sad remembering these paths
We could walk through,
Simply being us
Only me and you

I think of everything we did, everything we tried
One step at a time, you changed my life
We could go wherever we'd want to go
For us the sky would never be the limit

I think of going slow, and rethinking everything
I think of happiness and acting like yourself
I think of every one of the mistakes I've made
And wonder if there was a way to change them that I missed.

I like to think of all that we could do
I like to think that we could change a lot
Change the whole world, one step at a time
Change lives the way you did to me
I like to think of all the possibilities that ever lay there for us
The possibility of friendship, care and trust
I like to pretend that things would only get better
But every now and then I wonder...

If there was ever any hope for me and you.

כמובן שמוקדש למר ג'.

כתבתי את זה אתמול בלילה, כשכאב לי. דיברנו בהודעות על דברים באזרחות, ונזכרתי בימים שבהם היינו מחליפים הודעות על כל מיני דברים אחרים- על ששאוש"ק ופילוסופיה ופסיכולוגיה. היו לנו ימים טובים.

ופתאום התגעגעתי.

זה הדבר היחיד שהתכוונתי לכתוב היום יחד עם הפרסום הזה, אבל נוסף לזה נופך חדש- הוא אכזב אותי. בפעם הראשונה בחצי השנה האחרונה, הוא אכזב אותי. וזה כואב.

חשבתי... חשבתי שאני יכולה לסמוך עליו שתמיד יהיה שם. חשבתי שאני יכולה לסמוך על זה שהוא שם, כי עד היום הוא היה שם כל פעם שהייתי צריכה אותו. אבל ב-24 שעות האחרונות הוא עסוק בלגרור אותי. חשבתי שאין לו זמן ונטפל בזה היום, אבל כשגם היום הוא הודיע לי שהוא כבר הלך... טוב, זה כאב.

אני לא יכולה לסמוך על אנשים שמאכזבים אותי. אני דורשת סף מאוד גבוה, מאוד-מאוד גבוה. בתמורה אני תמיד שם ותמיד דואגת, אבל מה שאני דורשת זה הרבה. חשבתי שהוא יבין אותי- הוא אמר לנו פעם שגם הוא כזה. חשבתי שהוא יבין ויזכור וידע להתנהג בהתאם, בלי שאני אצטרך להגיד לו מה לעשות ואיך אני מרגישה. הוא תמיד שם לב- אפילו היום.

ואז התאכזבתי. והייתי צריכה לדעת שזה יקרה.

אן,

שמאוד משתדלת לא לבכות כרגע.