שם הפיקצר: Please... Don't leave me alone...

שם הכותבת: ריין.

פאנדום: מקורי, עם אזכורים קטנים לסטארגייט, אם כי אף אחד שלא יודע לא יוכל להבין את זה. כלומר, אף אחד.

דירוג: PG13.

הערות: זה כואב. עדיין.

וזה מתקשר לזה, כמובן.

עיניים ירוקות הביטו בעיניים חומות חסרות כל ניצוץ חיים. עיניים כחולות-ירוקות בהירות סרקו במהירות את השיער הבלונדיני המבולגן, את המדים הקרועים למחצה, את הבגדים והחפצים הרבים שנחו על הרצפה בפינות שונות של החדר.

"לא," היא לחשה בכאב. אז היא השתעלה, שיעול קשה שגרם לה להחליק במורד הקיר אף יותר משכבר החליקה. "לא שוב... אל תכריחו אותי לעשות את זה, בבקשה..." היא מלמלה, בקושי מודעת למה שהיא אומרת. היא בקושי ידעה מי היה שם, רק ידעה שהעיניים היו שם, שני זוגות עיניים שהכירה טוב יותר מכל זוג אחר, ושני הקולות הללו, הקולות שהיא אהבה לשמוע יותר מכל דבר אחר, הקולות שהכירה טוב כמעט כפי שהכירה את עצמה, ובימים אלו אף טוב יותר משהכירה את עצמה.

הן ניסו להרגיע אותה. היא ידעה שהן ניסו, למרות שכל מה שהן אמרו היה רק קשקוש אחד גדול בשבילה, למרות שהיא לא הצליחה להבין או להגות אפילו את המילים הפשוטות ביותר. לא במודע לפחות.

היא כלל לא רצתה להיות מודעת לעצמה שוב. היא כלל לא רצתה לחוש שוב את הכאב המייסר הזה, את הדמעות הזולגות ללא הפסק במורד פניה. היא כלל לא רצתה לחוש שוב את כל החתכים על זרועותיה, על רגליה, על פניה ולמעשה על כל מקום בגופה שהצליחה להגיע אליו לפני שהם הגיעו. ולפני שהן הגיעו.

היא בהתה קדימה, רואה רק צבעים מטושטשים. היא לא רצתה לראות תמונות. היא כבר ידעה אילו תמונות היא תראה, כבר ידעה איזה רגע היא תראה, נע מול פניה שוב ושוב, כאילו מישהו הניח סרט נע מול עיניה. כאילו מישהו שידר בתוך מוחה את הקטעים הללו שוב ושוב, מסרב להקשיב לה, להתייחס לתחינותיה מלאות הכאב שיפסיק. הוא סירב.

היא עצמה לרגע את עיניה, נשענת על הקיר, כשעוד שיעול זעזע אותה. ראשה פעם בכאב, ומחשבה מטושטשת על כדורים נגד כאב ראש עלתה במוחה. ומיד אחריה, מחשבה נוספת, על כדורים אחרים... אבל היא ידעה שהיא לעולם לא תוכל. והן לא היו נותנות לה. לא ייתנו לה. לעולם לא.

ואז היא שמעה את אחד הקולות שוב, הקול שלא שמעה כבר כמה חודשים, הקול שאליו התגעגעה כל כך. הוא דיבר, אמר מילים שהיו מובנות לה, לשם שינוי, מילים שהיו קיימות בפינה כלשהי של מוחה.

"את חייבת להירגע," הקול היה שקט ורך, אך היתה בו תקיפות מסוימת, והיא הבינה שבעלת הקול לא התכוונה לוותר. לא הפעם.

"לא..." היא לחשה, מנסה להניע את ראשה בתנועת הסירוב המוכרת כל כך. אבל כבר לא היה לה כוח. כבר לא היה לה כל רצון להמשיך ולעשות את זה.

"את חייבת ל-" הקול ניסה שוב, ובפעם הראשונה אי פעם היא קטעה אותו, מסרבת להקשיב לו.

"לא. לא, אני... אני לא יכולה. זה כואב מדי," התקף שיעול נוסף זעזע אותה, והיא שמעה שהקול מיהר לדבר שוב, מנסה להצליח לשכנע אותה להפסיק. אבל היא לא הקשיבה, רק נדה בראשה הכואב, מניחה למעט המחשבות שעוד נותרו שם להתרוצץ בתוך המקום הקטן. "אני לא יכולה. לא... לא לבד. אני לא מסוגלת לעשות את זה. בבקשה, אל תכריחי אותי לעשות את זה... בבקשה," היא לחשה כבר, אם כי כלל לא היתה מודעת לכך. "אני לא יכולה. לא... לא לבד".

"את לא לבד," הקול השני הופיע לפתע, והיא ניסתה להושיט את ידיה בשביל לחבק אותה, ללא הצלחה. נראה היה שהיא ידעה מה היא רצתה לעשות, כמו תמיד, והיא התיישבה לצידה, מניחה יד מנחמת סביב כתפיה ומניחה לה להניח את ראשה על כתפה ולבכות בדממה.

נראה היה ששלוש המילים האלו חיזקו אותה לרגע, אך אז, לפתע, מעט הרגש שלא היה כאב שעוד נותר בעיניה נעלם לחלוטין. זה היה אבוד לגמרי. היא ידעה זאת. דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהוא היה. הכל... הכל הרוס. שונה. היא נדה בראשה קלות, מנסה לדחוק  את הסחרחורת לעוד רגע אחד, רק בשביל לומר את המילים האחרונות שיש לה לומר. "אני... אני לא... זה לא נכון," היא ניסתה להיזכר איך מדברים שוב, איך מחברים מילים למשפטים. היא התחבטה בבעיית ניסוח שמעולם לא עלתה במוחה, פשוט מכיוון שהיתה פשוטה כל כך. "שום דבר כבר לא יהיה... זה לא יהיה כמו שזה היה. זה לא..." אבל היא כבר לא ידעה איך להגיד את זה.

ובכל זאת, הן הבינו. היא חשה זוג ידיים מחזיקות בעדינות בזרועותיה בעוד העיניים הירוקות מתמקדות בעיניה. "ועדיין," היא אמרה לה בשקט, בעידוד, "הכל יהיה בסדר. תזכרי מה קרה. תזכרי מי את. והשאר... יהיה בסדר".

אבל היא רק נדה בראשה בעוד השתיים קמות, מותירות אותה נשענת על הקיר בקושי. אז הן עמדו במקומן, מביטות בה לרגע ארוך. היא לא היתה מסוגלת לדבר שוב, לא היתה מסוגלת לבטא את זה שוב. "לא..." היא לחשה משנראה היה לה שהן נעלמות, "אל תשאירו אותי לבד... אל תשאירי אותי לבד..." והפעם היא דיברה רק אל הדמות בעלת העיניים הירוקות, הכאב שבקולה מאיים להכניע אותה. "בבקשה..."

עדיין, אני חושבת שההוא טוב יותר. אני גם חושבת שזה הכי טוב שכתבתי אי פעם, אבל זה כבר סיפור אחר.

גאד, הלוואי.

הא, מסתבר שזה היה הפוסט ה-200 שלי. משעשע.

אם כי אני כבר לא בטוחה שמשהו משעשע, אבל בסדר.