שם הפיקצר: What Hurts the Most.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: אטלנטיס.

דירוג: PG, אני מניחה.

שיפ: ג'וןאליזבת.

ויתור זכויות: MGM, יקיריי.

תקופה: סוף Ghost in the Machine וקצת אחרי.

הערות: סטארגייט, מיי לאב.

http://www.youtube.com/watch?v=CfoL6IOoVaI

What Hurts the Most. / Rascal Flatts.

גאד, כמה שזה מתאים להם.

לא... בבקשה... הוא הביט בה, הישר אל תוך עיניה. הוא ראה שם את העיניים הירוקות שאהב כל כך, את האישה שאהב כל כך. לא את המשכפלת. לא. תישארי. בבקשה.

היא הביטה בו לעוד רגע אחד אחרון, במבט אחד אומרת לו את כל מה שרצתה לומר, בדיוק כפי שהיו עושים תמיד, ואז הסתובבה וצעדה דרך השער הפתוח. כולם ידעו לאן השער הזה הוביל. או ליתר דיוק, הסגל הבכיר של אטלנטיס... ואליזבת.

הוא נותר כפי שהיה במשך הדקות שלאחר מכן, כששאר המשכפלים עקבו אחריה והשער נסגר. הוא שמע במעורפל את רודני, וולסי והשאר מדברים, מבינים את מה שהוא הבין שעתיים קודם לכן- שהיא באמת אליזבת וויר. ואז הם נעלמו, והוא נותר לבדו מול השער, מביט בו בשקט.

רק כששמע מאחוריו צעדים - חמש דקות או שעתיים לאחר מכן, מי יודע? - הוא פנה והלך משם, צועד באיטיות לעבר מגוריו. הוא לא יכול היה לנער את התחושה המרגיזה הזו שהיה משהו שהוא שכח לומר, משהו שרצה לומר כבר זמן רב ורק בגלל שלא היה לו אומץ הוא מעולם לא אמר. רק כשמצא את עצמו עומד מול מגוריה, שלמרות מה שאמר לרודני ולוולסי הוא מעולם לא פינה, הוא הבין.

הוא נופף מול האור הכחול והדלת נפתחה. אז הוא צעד פנימה ופנה לשבת, סוקר את החדר. הכל היה בדיוק כפי שזה היה בפעם האחרונה שהיה שם, ובפעם שלפניה, ולפני יותר משנה כשאליזבת עדיין היתה כאן והמפקדת של המשלחת.

לרגע הוא התפלל שהיתה שם, התפלל שכל זה היה חלום ושלמעשה הם בנו לעצמם את הגופים המטופשים ואליזבת חזרה אליהם. אבל הוא ידע שזה לא קרה. הוא ידע שכל זה היה רק בקשה מטופשת שהוא יוכל לתקן את מה שהוא עשה- או ליתר דיוק, את מה שלא עשה.

מחשבותיו נקטעו כששמע קול מדבר. הקול היה מוכר, וקשור כל כך למחשבותיו עד שמיד הביט סביבו, מצפה לראות שם את האדם שאותו ציפה לראות.

ואכן, היא ישבה שם, מביטה בו בשקט, ברוך. ברגע שמבטו נפל עליה היא הפסיקה לדבר, רק סקרה אותו באיטיות. כשהישירה אליו מבט הוא הופתע לראות שם את העיניים הירוקות הללו שציפה כל כך לראות. רק אז הוא הבין שהיא היתה בדיוק אותו הדבר, כמו אז.

"היי, ג'ון," היא אמרה בחיוך קל משהבינה שהוא לא עומד לדבר.

"מה את עושה כאן?" הוא שאל, מבולבל כל כך עד שבקושי שם לב מה הוא אומר.

היא הרימה גבה בשאלה. "במגורים שלי?" היא הזכירה לו איפה הוא היה, והוא נד בראשו קלות, מבין את ההיגיון שבדבריה.

"באטלנטיס," היה הדבר היחיד שהוא יכול היה לומר.

היא החלה להגיד משהו, אך לפתע שינתה את דעתה ואמרה רק, "שמעתי שנשארת שם במשך זמן מה".

הוא משך בכתפיו. "שום דבר רציני. הייתי צריך לוודא... שהכל ממשיך כמו שצריך," הוא אמר במהירות משמצא את התירוץ שחיפש.

היא חייכה קלות. "יופי. זה אומר שהכל בסדר?" היא הוסיפה, קמה והולכת לעברו.

הוא הנהן. "הכל נפלא," הוא אמר. אבל הוא ידע שזה היה שקר, בדיוק כפי שהיא ידעה. עם זאת, היא בחרה לתת לו להעמיד פנים, לתת לו לשחק את הגיבור שהוא תמיד היה, והסתובבה. אז היה הלכה באיטיות, מותירה אותו לבדו.

הוא בהה במשך זמן מה במקום שבו עמדה לאחרונה, מדכא דחף חזק לסטור לעצמו. הוא התנהג כאידיוט. שוב. ולא אמר את הדבר היחיד שבאמת רצה לומר.

"לעזאזל," הוא מלמל, נד בראשו ומביט סביבו בחדר שוב. אז, בדחף של רגע, הוא קם ופנה אל המיטה. הוא נשכב שם, מביט בתקרה וחושב על הטעות שעשה. הוא עצם את עיניו, מדמיין שהיא היתה שם איתו, לצידו.

הוא רק קיווה שהוא יוכל להגיד לה את זה, שייצא להם להיפגש שוב. ואז הוא סוף סוף ידע מה היה קורה אילו היה עושה את זה כבר אז... או עכשיו.

Damn You.

נורא ואיום.

גאד, כמה שאני מתגעגעת לזה.

וכל הרוחות האלה רק הורסות יותר את המצברוח.