שם הפיקצר: Two Times.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: אטלנטיס.

דירוג: PG.

שיפ: ג'וןאליזבת.

ויתור זכויות: MGM.

תקופה: אחרי "The Real World", (פרק 306)3> ואחרי "Lifeline" (פרק 402).

הערות: אני מטומטמת. אני אומרת את זה כבר שנים. אולי הגיע הזמן שמישהו יאמין לי. לעזאזל עם זה.

הוא עמד שם, משקיף בדממה על האוקיינוס השחור. הוא לא היה שחור, לא לגמרי, אבל זאת היתה הדרך הפשוטה ביותר לתאר אותו. שחור. קודר, אפילו.

נראה היה שהאוקיינוס התאים את עצמו למחשבותיו. הוא הרהר ביום האתמול, בכמה שעות הנוראיות הללו בהן חשב שהוא יאבד אותה... ועוד לנאניטים הארורים. ליצורים שאמנם היו מיקרוסקופיים, אבל גרמו נזק רב. אבל מה שבאמת הפחיד אותו היתה המחשבה שהוא היה מאבד אותה... ולא יכול היה לעשות כלום בנושא.

"היי," הוא שמע קול שקט מאחוריו לפתע, קוטע את מחשבותיו.

"היי," הוא מלמל, מזהה אותו מיד.

"הכל בסדר?" היא היתה מוטרדת, הוא הבחין בכך. אז הוא שמע את הדלת נסגרת והבין שהיא מתקרבת אליו. היא עצרה ממש לצדו.

"מעולה," הוא ניסה לחייך, ללא הצלחה מרובה.

"ג'ון," הקול היה החלטי, גם אם עדיין שקט. שקט ומתוק כל כך, במיוחד לאוזניו.

"הכל בסדר," הוא התעקש. אז הוא הסתובב להביט בה.

היא נראתה רגועה כתמיד, והוא ניחש שהיא פשוט העדיפה לשכוח את מה שקרה. העיניים הירוקות המדהימות הללו ננעצו בשלו, והוא מצא את עצמו מרותק למבטה. אז, להפתעתו, היא ניתקה את קשר העין.

עכשיו היה זה תורו לחשוד. "הכל בסדר?" הוא מצא את עצמו שואל, מודאג.

היא חייכה קלות. "אני מניחה... שעדיף שאני אלך לישון," היא השיבה, מביטה לרגע באוקיינוס ואז בחזרה בו. הוא הנהן קלות בתגובה, מסכים. "לילה טוב," היא אמרה, פונה ללכת.

הוא היסס לרגע ואז משך אותה אליו, מחבק אותה. הוא שחרר אותה לאחר רגע ארוך. "לילה טוב, אליזבת," הוא אמר בשקט, בחום, עיניו וקולו מביעים את כל מה שלא היה מסוגל לומר.

היא הביטה בו לרגע אחד, עדיין קצת מוטרדת, אבל אז פנתה משם, הולכת לעבר מגוריה. הוא עמד שם, על המרפסת, עוד רגע אחד ארוך, ואז פנה גם הוא למגוריו. הוא ידע שהיא תהיה בסדר, ושאם יקרה משהו יודיעו לו מיד.

***

הוא עמד שוב על אותה המרפסת, מביט באוקיינוס. גם עכשיו היה חושך, וגם עכשיו האוקיינוס נראה שחור. אבל זה לא היה אותו המצב, לא היה אותו האוקיינוס. לא.

סם כבר עזבה. הוא ידע שגם רודני כבר פרש, ושכך עשו גם רונון וטיילה. אבל הוא לא היה מסוגל לישון, לא היה מסוגל אפילו לשכב או לשבת במקום. הוא רק עמד, בוהה באוקיינוס וחושב על מה שקרה.

הוא לא מסוגל היה להאמין שהפעם הם ניצחו. ובניגוד לבדרך כלל, ב"הם" הוא לא התכוון אליו ואל צוותו – גם אם זה אכן נס, העובדה שהם יצאו משם בחיים – אלא אל המשכפלים. כי אחרי הכל, לא כולם יצאו משם. ממש לא.

והשקט שסביבו הוכיח את זה.

"היי". הוא לא שמע את הצעדים או את הדלת נפתחת, בניגוד לפעם הקודמת. אבל זה לא שינה כלום. הקול... הוא שמע אותו. הוא היה שם.

הוא לא הגיב למשך רגע ארוך. היא רק התקרבה ועצרה לצדו, ממתינה שידבר. ולבסוף הוא אכן דיבר.

"היי," הוא מלמל.

"הכל בסדר?" היא שאלה בשקט, מודאגת. הוא כמעט והאמין שכל התקופה האחרונה היתה חלום, שהיא רק עכשיו התאוששה מהמתקפה של ניאם ושהכל בסדר. שהיא איתו כאן.

אבל הוא ידע שלא. "לא," הוא הודה בשקט. "כלום לא בסדר".

היא הניחה את ידה על זרועו בעדינות, והוא פנה להביט בה. האמת היתה שהוא לא האמין שיזכה לראות אותה שוב, לא מהר כל כך לפחות. הוא שנא את הרעיון של לעזוב אותה שם, עם המשכפלים הארורים.

אבל הנה היא, עומדת מולו, עיניה הירוקות בוחנות אותו בדאגה, תלתל עדין חומק מהתסרוקת המסודרת וצונח על מצחה, ידה מונחת בעדינות על זרועו, מנסה לעזור לו, להרגיע אותו. הוא חייך לעצמו. היא תמיד עשתה זאת.

"ג'ון, אתה חייב-" היא החלה.

"להמשיך הלאה? לא לנסות לתכנן את החילוץ שלך, כי זה חסר טעם?" הוא קטע אותה במרירות. "לעולם לא," הוא השיב בשקט, מביט בעיניה.

היא הרכינה את ראשה לרגע ואז הביטה בו שוב. "בסדר," היא נכנעה בקלות כזו שהוא כמעט וצבט את עצמו בשביל לוודא שהוא לא חולם. התוספת שבאה לאחר מכן גרמה לו להבין שהוא אכן לא חולם. "אבל אני רוצה שתמשיך הלאה," כשהוא החל לדבר היא הניחה אצבע על שפתיו לרגע, משתיקה אותו. "שתמשיך להגן על האנשים כאן, על העיר הזאת, על הגלקסיה הזאת, כמו שאתה תמיד עושה. שתישאר אתה. אני לא," היא הדגישה, "ארשה שתתחיל לעשות שטויות בגלל זה".

"אני לא בטוח שאת ממש במצב לדרוש ממני דרישות כרגע," הוא מלמל, חיוך מריר על שפתיו.

"לא," היא הסכימה. "אני לא. אני גם לא דורשת. אני מבקשת," היא אמרה, יודעת שלזה הוא לא יכול להתנגד. לא כרגע. לא במצב הזה.

הם עמדו שם לרגע ארוך, מביטים זה בזו ואז פונים להביט באוקיינוס. אז היא הסתובבה והחלה ללכת לעבר הדלת, מתרחקת ממנו. הוא לא יכול היה להרשות לזה לקרות, עדיין לא.

"אליזבת..." הוא אמר בשקט, עוצר אותה. היא הסתובבה אליו, מביטה בו בשאלה. הוא חיפש לרגע מה להגיד, איך להביע את עצמו, ולבסוף הבין מה הדרך היחידה בה יוכל באמת לדבר. "לילה טוב," הוא אמר בשקט, מביט בה.

והיא, בדיוק כמו בפעם הקודמת, ידעה בדיוק מה הוא אמר, שומעת גם את המילים שלא נאמרו ושככל הנראה לא ייאמרו. "לילה טוב, ג'ון," היא השיבה בשקט. אז היא עזבה, והוא נותר שם, מביט באוקיינוס... וחושב.

זאת היתה טעות, להגיע לזה. וזה רע שזה משפיע עליי כל כך, אבל בזה יהיה קשה יותר לטפל.

דאמ, אני מתגעגעת אליה.