שם הפיקצר: להמשיך הלאה... בלעדייך. (זמני).

שם הכותבת: אן.

פאנדום: אטלנטיס.

דירוג: PG, אני יודעת?

שיפ: ג'ון/אליזבת.

ויתור זכויות: MGM.

תקופה: איפשהו אחרי "This Mortal Coil". יקיריי, אני שונאת אתכם.

הערות: רק לפרוטוקול, לא כתבתי פיקצרים בעברית כבר זמן ארוך מאוד. לפחות לא פיקצרי/פאנפיקי ג'וןאליזבת. ואני חולה, אבל אני לא חושבת שזאת הסיבה העיקרית לזה שזה נוראי.

הוא לא ידע כמה זמן הוא שכב שם, במרפאה. הוא לא באמת ידע למה הוא היה שם, מי היה שם ומה קרה שם באותו הזמן. כל מה שהוא ידע היה שהוא היה עייף ושהיה לו חם, מאוד. אבל הוא לא היה מסוגל לזוז.

הוא חש שמטפלים בו. הוא ידע שהם דואגים לו לתרופות, ידע שהם טיפלו בו.

הכל השתנה כשהוא חש שמישהו נוגע במצחו בעדינות, מודד חום. הוא חש שאותו האדם דואג לשים מטלית רטובה על מצחו בשביל לווסת את החום, ואז את היד העדינה לוחצת קלות את ידו בעידוד.

"תילחם, ג'ון," היא מלמלה," מתיישבת לידו על המיטה.

הוא קפא לרגע, מופתע. הוא לא חשב שיזכה לשמוע את הקול הזה שוב. רק אז הוא הבין, בקהות חושים, שהוא אכן מכיר את המגע הזה. הוא ראה אותה עושה זאת כל כך הרבה פעמים - ואפילו חש את זה בעצמו פעם או פעמיים.

נראה היה שהיא חשה בזה, כי היא שחררה את ידו ורכנה קרוב יותר אליו. "ג'ון?" היא שאלה בשקט, לא רוצה להעיר אותו במקרה שהוא עדיין ישן.

אך הוא לא ישן. הוא לא חשב על זה באותו הרגע, אבל זאת בטח היתה הזיה. הוא ידע שהיה לו חום, חום גבוה מאוד, ושהוא היה במצב רע. אבל באותו הרגע הוא רק האמין שזה היה חלום, או שהקדמונים הצילו אותה ושלחו אותה בחזרה אליו.

אז הוא פקח את עיניו, מביט לעברה. לקח רגע עד שהתמונה המטושטשת שלפניו הפכה להיות, באיטיות, פניה. הפנים שהכיר במשך שלוש שנים, שאהב כל כך לראות כמעט בכל בוקר. הפנים שהיו שייכות למי שהיתה היקרה לו ביותר בשתי גלקסיות.

"אליזבת?" הוא מלמל בקול סדוק, מנסה להרים את ידה בשביל לגעת בה.

היא מיהרה לקום ולהביא לו מים. "איך אתה מרגיש?" היא שאלה בשקט, חוזרת לשבת לצדו על המיטה.

"זוועה," הוא ניסה לחייך, להפוך את זה לבדיחה, אך ללא הצלחה. משהבחין שהיא עדיין מודאגת הוא לחץ את ידה בעידוד. "היי, כבר הייתי..." הוא השתעל, "כבר הייתי במצבים גרועים מזה".

היא ניסתה לחייך. "אה, באמת? איזה?" היא שאלה, בבירור מתגרה בו. או שכך לפחות זה נראה היה לו.

"בחייך," הוא אמר בביטול, "רפא לקח לי כמעט את כל החיים שלי כשברחתי מקוליה, קוליה כמעט הרג אותי פעמיים, כמעט מתנו כולנו, יחד עם אטלנטיס, בסופה אז, ו..." הוא היסס רק לרגע, "וכמעט איבדתי אותך אז, למשכפלים. פעמיים," הוא לחש בכאב.

היא נאנחה. "נכון," היא אמרה בשקט, מסדרת את המטלית שעל מצחו ומישירה מבט אליו. "ג'ון, אתה חייב להילחם. התרופות לא יכולות לנצח את זה לבד," היא הוסיפה לאחר רגע, עדיין מדברת בשקט, בקולה מעורבים רגשות שונים.

הוא סירב להביט בה חזרה. "ואם..." המחשבה המטרידה צצה במוחו לפתע והוא היה חייב לבדוק את זה. "ומה אם את לא כאן? זה אומר שכן הפסדתי בפעם האחרונה. זה אומר ש..."

הוא לא היה צריך לגמור את המשפט. היא הבינה. היא היססה לרגע, מחליטה מה היא רוצה להגיד ואיך, ורק אז דיברה. "לא. לא ככה אתה צריך לחשוב על זה. תחשוב על זה ש... שיש עוד אנשים כאן שצריכים אותך. יש כאן עוד אנשים שאכפת להם ממך. יש כאן עוד אנשים שאתה חשוב להם," היא אמרה.

הוא נד בראשו. "אולי," הוא אמר, יודע שהיא צודקת. "אבל אני צריך אותך. לא אף אחד אחר," הוא הודה, הכאב נשמע בקולו בבירור. היא נשכה את שפתה התחתונה, חושבת מה להגיד. הוא הושיט את ידו, מבריש תלתל כהה ממצחה. "'ליזבת..."

היא הניחה אצבע על שפתיו, מונעת ממנו להמשיך ולדבר. "ג'ון, אני מציעה שתנסה לנוח," היא אמרה ברוך. הוא עשה כדבריה, עוצם את עיניו ומנסה להרגיע את פעימות לבו. "להתראות, ג'ון," היא מלמלה כשהחל לשקוע בשינה שוב, שינה טרופה של חולים. "אני יודעת שאתה מסוגל להמשיך הלאה, לחיות," קולה היה חלש כל כך עד שבקושי שמע אותו. אבל הוא ידע מה היא אמרה.

הוא רק הנהן קלות. "כשאת כאן, אני מסוגל לעשות הכל," הוא ניסה לדבר, אבל כבר לא היה בטוח אם היא שמעה. הוא רק ידע שהוא שוקע בשינה שהוא לא יכול לחמוק ממנה, ושהיא, שיקרה לו יותר מכל פגאסוס ושביל החלב יחד, הולכת ונעלמת.

אני מתגעגעת לזה. מאוד.

~~~~~

אני חייבת לציין שרציתי לכתוב מיליון פוסטים בשבוע ומשהו האחרונים. היה לי פסיכוהיסטוריה, בני אדם, פיקצרים, פאנפיק, כלמיני (השלמות מהעבר, לדוגמא).

אבל היו לי בעיות עם המחשב, ועכשיו, כאילו המזל הרע לא מספיק, אני גם חולה. אז... זה ייאלץ לחכות.