שם הפיקצר: Pavor Nocturnus.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מקלטבאפלה.

דירוג: PG.

תודות: AT.

ויתור זכויות: ליוצרי מקלטבאפלה המוכשרים.

תקופה: אחרי הפרק החמישי בעונה השניה.

זה היה חלום בלהות. לא, זה לא היה חלום. יותר... יותר לכיוון חיזיון של העתיד, או ליתר דיוק, עתיד אפשרי מבין העתידים הצפויים להם. העתיד שהיה מתרחש אם היא היתה פותחת את הבקבוקון ההוא.

היא ישבה על אדן החלון והביטה בעיר היפיפיה שנפרשה מולה. היה יום יפיפה, כמו שוויל ציין קודם לכן, כשהיא רק חזרה והוא פגש אותה במשרדה. הם דיברו במשך כמה דקות, בעיקר על הטיול שלה למרכז אמריקה. היא חזרה שוב ושוב על כך שלא מצאה דבר - ובסופו של דבר היא באמת לא מצאה דבר. רק משהו שלא ישפיע עליה כלל ויהרוס כל חיים אינטיליגנטיים על פני כדור הארץ.

לא, היא לא מצאה דבר.

במקלט, כצפוי, לא קרה דבר. הם גילו שנמצא חריג בלונדון בימים אלו, אבל עוד לא יצא להם לצאת לתפוס אותו. או שכן והם נכשלו, ו-וויל חשב שזה יכול לחכות. אחרי הכל, היא בדיוק חזרה ממסע ארוך, ארוך מאוד.

היא לא יכלה שלא לחשוב על העתיד ההוא. העתיד השני, שבו כולם מתו. אפילו וויל מת בסוף, אם כי זה קרה רגעים לפני שהיא נעלמה משם. אם היא היתה נשארת שם עוד רגע, היא היתה מתמודדת בעצמה עם מה שיצרה, עם התוצאות של מעשיה. וסביר להניח שהיא היתה מתה גם היא, והתקווה להביס את היצורים האלו אי פעם היתה נעלמת. רובה, לפחות.

סיוט, זה מה שזה היה. סיוט... אשר התממש. יצורים אשר לא היו אמורים להיות קיימים, יצורים אשר לא היו חלק מהסדר הטבעי של הדברים... והיו קיימים. נוצרו עקב מגיפה נוראית.

היא נאנחה ופנתה להביט בנהר התמזה, שזרם קרוב כל כך למקלט. היא שמחה שהם בחרו את המקום הזה בשביל להקים בו את המקלט- הוא סיפק תצפית לנוף מרהיב של לונדון בכל שעות היום - ובמיוחד בימים יפים כמו אותו היום.

ובכל זאת, מחשבותיה שבו לנושא הקודר של המגיפה הנוראית ההיא. היא ידעה שהיא היתה צריכה להשמיד את זה, ובכל זאת היא גם ידעה שהוא - השומר - לא ייתן לה לעשות זאת. אבל היא לא יכלה שלא לחשוב על העובדה שזה מסוכן מדי, להשאיר את זה קיים. נכון, סביר היה להניח שהיא הצליחה להגיע לשם רק בזכות ניסיונה הרב והעובדה שהיא מוגנת מפני מחלות שנמצאות בג'ונגל ההוא, אבל היה סיכוי שמישהו אחר יצליח להגיע לשם. וזה היה מסוכן מדי.

וככל שהיא המשיכה לחשוב על זה, כך יותר ויותר מהתמונות הנוראיות חזרו אליה שוב. מה שהיה נורא בהן לא היה החריגים - היא חיה עם כאלו במשך כל חייה. מה שהיה נורא לא היה המקלט, הבית שלה, הרוס לגמרי, ו-וויל נראה ומתנהג בצורה מפחידה במעט. היא יכלה להתמודד עם זה בלי בעיה. מה שהיה נורא היה לראות את כל אלו, לדעת שכל המקלטים הושמדו ושכל האנשים היקרים לה מתים, ולדעת שכל זה קרה באשמתה. עם זה היה לה קשה להתמודד.

היא ידעה שהיא תעבור את זה תוך כמה שעות, יום מקסימום. היא ידעה שהיא תעבור את זה, בדיוק כפי שהיא עברה כל דבר אחר בחייה, כמו שהיא עברה את המוות של אנשים רבים כל כך שהיו קרובים אליה.

היא נדה בראשה קצרות. זה לא היה העניין, לא כרגע. הסיוט היה אמיתי כל כך, מוחשי כל כך, עד שהיא כמעט חשבה שהיא חולמת עכשיו. ובכל זאת, היא ידעה שזאת המציאות ושה... חיזיון, היה רק חיזיון, לא יותר. או שאולי לא?

אולי. ואולי... אולי זה היה רק עוד חיזיון, עתיד אפשרי אחד. אולי. ואולי לא.

ממ, יצא די חסר פואנטה, אני חושבת.

ובכלזאת, לא נוראי כמו שזה נראה היה כשכתבתי אותו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

טוב, נכתב במקור ב-18.8.10 באמצע הלילה, מיד אחרי שגמרתי את הפרק הזה. פרק מגניב, אגב, ראיתי אותו גם בבוקר של היום שאחרי. אם אני זוכרת נכון זה היה יום חמישי, כי בקושי הגעתי בזמן להאוס ביום שבו ראיתי אותו בפעם הראשונה.

בכלמקרה, החלטתי לפרסם אותו בסוף. אם כי רק כאן. לא רע, בסך הכל.

כן, לא מאמינה שפתאום נזכרתי בו. כמו השניים של אשלי שאני עדיין צריכה למצוא. הל.