ובזה אני ארכז בערך את כל הטיוטות שלי מהחצי שנה האחרונה. כלומר, מאז שפתחתי את הבלוג.

פוסטים של היער, של לחצים וכדומה.

פוסט ראשון.

סתם פוסטים בין לבין.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה נכתב ב-16.4.10, בשעה 17:44.

לצלילי ראיונות מדהימים עם אנשים מדהימים הרבה יותר אני מסדרת פה עכשיו את הבלוג קצת, מוחקת קטעים ישנים שאני כבר לא צריכה או שאין לי מושג מה היתה המטרה בהם, משאירה דברים שאני מקווה שיהיה לי זמן לעבור עליהם בהמשך, יו נואו.

וזה די מעניין לראות שכבר חשבתי על הרעיון הזה, לפני כמעט חצי שנה [פתחתי את הבלוג בעשירי לספטמבר], והתחלתי וזה פשוט לא עבד [כצפוי]. כי לשבת ולרכז הכל זאת המון עבודה, וזה פשוט לא מספיק חשוב בשבילי שאני אתמיד בזה לאורך יותר מחמש דקות.

והאמת שזה נכון.

החיים זזים. נעלמים להם, ועד שאנחנו מספיקים למצמץ הם כבר אינם. או שלחלופין, אנחנו רק רצים ורצים קדימה... והחיים עדיין משיגים אותנו. ולעבור על כל הדברים שעשית לפני כל כך הרבה זמן, לראות את כל מה שעבר עלייך, את איזה בנאדם אחר היית לפני שנה, אפילו, או לפני שלוש בבלוג הקודם שלך. לראות איך משהו אחד יכול לפעמים לשנות אותך בצורה שכזאת שבכלל לא ידעת שאפשרית.

או שאתה מחכים, ומגלה שדברים שהתלוננת עליהם אז הם מטופשים כל כך שזה כמעט ולא ייאמן. ובעצם אתה רואה איך התבגרת, איך השתנית, איך...

לא, אני חושבת שכדאי לעצור את הראיון, כי אטלנטיס מתחיל תוך שתייםעשרה דקות ואני שונאת לעצור דברים כאלה באמצע. אה, כן, ולשמוע סוףסוף את הפודקאסט של גייטוורלד של 2010. חח, שכחתי מזה לגמרי.

בכלמקרה, בחזרה לנושא.

ודברים משתנים. משהו שלפני שנתיים חשבת שהוא הכי חשוב בעולם פתאום נעשה סתם דבר רגיל, או שבכלל כבר לא אכפת לך ממנו, או שבעצם אתה הולך לקיצוניות השניה וכעת אתה שונא אותו או את הסוג הזה של הדברים.

ואז אתה צריך לדעת להמשיך הלאה, לנסות להמשיך להתקדם, להגיע לנקודה הבאה שממנה חלק - ואני מדגישה, חלק - מהדברים כבר נראים לך שונים, אחרים, לטובה או לרעה.

מעניין.

אני בטח אוכל להוסיף עוד אחרי אטלנטיס, אבל מתחיל תוך שמונה דקות ואני תוך שתי דקות הולכת, ככה שאני לא ממש מרוכזת כרגע.

אבל זה עדיין מעניין, לראות את זה.

אן.