לראות שוב את העיר האבודה, את העיר המדהימה של הקדמונים, את אטלנטיס. להיות שם שוב, לסייר בעיר ולחפש מעבדות קדמונים מגניבות, לנשום שוב את אוויר הים המדהים, לשמוע את האוקיינוס, לצאת שוב לסיורים בעולמות אחרים, לשחק גולף עם ג'ון, להתווכח עם רודני על דברים טיפשיים כמו מי יותר חכם, להתאמן עם טיילה ורונון, לערוך פגישות קבוצתיות מטופשות לצוות הבכיר של אטלנטיס, לחשוב על דרכים לגרום לג'ון ואליזבת להבין שהם אוהבים אחד את השניה, לחמוק מהרפאים פעם אחר פעם...

לעלות שוב את כל הדרך ממגורי הצוות עד חדר הבקרה ברגל כי הטרנספורטר מקולקל, וברגע שמגיעים לשם להבין שרודני תיקן אותו כבר לפני חצי שעה והוא סתם מתעסק איתך, לשבת על המזח הצפוני עם קרסון או אליזבת, לדבר בקלילות על דברים נחמדים שקורים בעיר או בכדור הארץ או סתם להתחיל לעבוד ולנטוש את זה באמצע, לשבת בארוחות בוקר או ערב קבוצתיות שבהן כל מה שעושים זה לדבר שטויות, להוביל צוות אל עולמות אחרים בהם אנחנו נתקלים ברפאים הרבה יותר מדי פעמים...

או שסתם להינות מאחר צהריים רגוע למדי אחרי שבוע עמוס, אחר צהריים שבו כל מה שעושים זה לשבת בחדר ולקרוא, או לנגן על הגיטרה, או לכתוב, או כל דבר רגוע אחר. או אולי בעצם יוצאים אל אחת המרפסות של המגדל הראשי ופוגשים שם את רודני, שבדיוק היה בדרכו לתצפת על סם, שאחריו הוא התחיל לעקוב לא מזמן, מאז שהוא הציל אותו. או שבעצם להריץ איזו תוכנה חביבה שאמורה לעזור למערכות ולמעשה תמוטט אותן, ואז להאשים בזה את רודני. או כל דבר אחר רגוע, סתם להסתובב באטלנטיס עם החברים הקרובים ולהינות מאחר צהריים בודד שבו לא צריך להציל את אטלנטיס, הגלקסיה, או את כדור הארץ מפלישה של הרפאים.

ואז היום נגמר, ואחרי שמביטים בג'ון ואליזבת שמביטים בשקיעה ומנסים לתכנן תוכנית עם עוד מישהו איך לגרום להם להבין את זה סוף סוף, הולכים לישון, אם כי לפעמים זה ממש מוקדם. ואז מתחיל יום אחר, מטורף כמו כל אחד, ויוצאים אל כוכב אחר יחד עם הצוות של ג'ון, או של לורן, או בכלל לבד, ונתקלים בחייזרים מוזרים, או ברפאים, או סתם מגיעים אל כוכב ריק שאף אחד לא היה בו שנים. וכשחוזרים, חמש דקות אחרי הצוות של לורן, מגלים שג'ון והצוות הצליחו להסתבך בעוד צרה, ובלי בכלל לנוח יוצאים להציל אותם.

וכמובן שאנחנו מצליחים לחמוק ממי-שזה-לא-יהיה שחטף אותם, בין אם אלו הרפאים, או פורד, או קוליה, או כל יצור אחר שחי בגלקסיה הזאת, ומגיעים הביתה בדיוק בזמן לארוחת הערב. וג'ון ואליזבת שוב יוצאים אל המרפסת, ורודני הולך אל המעבדה הבוטנית, וטיילה ורונון אוכלים בחדר האוכל, ואני מצטרפת אל קרסון במרפאה, ושאר הצוות... גם הם הלכו לאכול, או להתאמן קצת, אם כי זה קצת מטורף, או להתקלח ולנוח, או כל דבר אחר.

או שלחלופין, רודני מוצא מכשיר מעניין ולאחר מחקר מגלה שכולנו נתפוצץ אם לא נעצור את זה בתוך בדיוק שתי דקות. והזמן נגמר מהר כל כך, אבל בסופו של דבר זלנקה והוא יודעים מה צריך לעשות, או שג'ון הציע רעיון שנראה מטופש כל כך אבל גרם לרודני לחשוב על הפתרון הכי טוב, או... או כל דבר, בעצם.

ואז מגיע כבר סוף השבוע, והגיע הזמן לדיווח השבועי. רודני, כצפוי, נמצא שם שעתיים לפני הזמן, וג'ון מגיע רגע לפני החיוג, ובגלל שאליזבת נמצאת שם כבר כמה דקות הם מתחילים לחייג בכל זאת, גם אם הוא מאחר. וכרגיל, מתקבלות הודעות חדשות מהפיקוד, ואנחנו מודיעים להם הודעות חדשות, ומספרים על ההתקדמות בבניית הגשר האינטרגלקטי, כי לאסוף את כל השערים האלו זאת בכל זאת חתיכת עבודה. אבל זה לא נורא, כי כולם מנסים ועובדים קשה בשביל למצוא את השערים ההם, בשביל שנוכל סוף סוף לחזור אל כדור הארץ ולחזור בחזרה במהירות, בלי שיידרש מסע של שלושה שבועות בדדלוס.

ואז מגיע חג כלשהו, ואנחנו מחליטים שאנחנו רוצים לחזור הביתה בכל זאת, גם אם זה יהיה מסע נוראי בחזרה הביתה. וב"הביתה", כמובן, אנחנו מדברים על אטלנטיס, שכבר הפכה לבית שלנו בשנה וחצי, כמעט שנתיים, שבהן אנחנו בפגאסוס, חוקרים את הגלקסיה ואת העיר האבודה. ואז נמצאים שם שבוע וכבר רוצים לחזור לאטלנטיס, אבל הדדלוס עדיין בדרכה אל כדור הארץ. אז מחכים, ובינתיים נהנים, וקונים עוד "ציוד דרוש", ומביאים עוד דברים מהבית, ודואגים לסדג' החמודה או לחתול של רודני, ובסך הכל נהנים. ואז חוזרים הביתה, אל אטלנטיס, וחוזרים לטפל בדברים הדחופים כמו לדאוג לעיר או להציל את הגלקסיה.

והחיים חוזרים למסלולם.

אן.