שם הפאנפיק: מקנא? לא ממש.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מרלין.

דירוג: PG13.

דמויות ראשיות: ארתור, מרלין, מורגנה, גוון, אות'ר, גאיוס, בכללי הקאסט.

שיפ: ארתור/גוון, לנסלוט/גוון, מורגנה/ארתור, מורגנה/מרלין, מרלין/ OFC. [זאת התוכנית. כרגע כתבתי בדיוק פרק, ככה ש...(: ]

ויתור זכויות: ליוצרי מרלין.

הערות: פעם שניה שאני כותבת אותו. תהנו^^

פרולוג-

"מרלין, איפה החרב שלי?" הוא שמע את קולו של ארתור קורא, בפעם השניה לאותו היום.

האיש הצעיר הנקרא מרלין נד בראשו בייאוש קל, ואז, משנזכר היכן הוא, שארתור מחפש אותו ושהם עומדים לצאת כל רגע, הוא אחז בחרב המצוחצחת ורץ אל אחד החדרים הסמוכים, נכנס בדיוק ברגע בו ארתור, לבוש ומוכן למסע, הסתובב בשביל לצאת לחפש אותו... ואת החרב שלו.

"הגיע הזמן," הוא אמר ולקח ממנו את החרב. הוא הכניס אותה לנדנו ומרלין מיהר בחזרה אל החדר בו היה קודם, מביא עוד פריט או שניים שהיו חיוניים למסעם.

"אני הולך להביא את הדברים שלי," הוא אמר לארתור לפני שרץ אל המקום בטירה בו גאיוס והוא גרו. הוא הגיע לשם לבסוף, חטף את התיק שלו ואת הספר הקטן אליו העתיק מידע וכמה כשפים שימושיים שלא הספיק ללמוד ומיהר בחזרה אל חדריו של ארתור.

ארתור, מסתבר, כבר ירד אל המקום בו המתינו האבירים שעתידים היו לצאת איתם, והוא רץ לשם, מקווה שהוא לא מאחר. לשמחתו, הוא הגיע בדיוק כששני האבירים האחרונים הגיעו, כך שארתור לא יכול היה לומר דבר. הוא עלה במהירות על הסוס שלו, שעמד לצד סוסו של ארתור, ואז המתין, מסדיר את נשימתו. הוא רץ די והותר ליום אחד.

ארתור דיבר לרגע עם אות'ר, ואז השערים נפתחו והקבוצה הקטנה דהרה החוצה, אל המישורים הגדולים שממזרח לקמלוט. משימתם היתה פשוטה. להציל את ליידי מורגנה, גוויניבר, ולהכות את אויביהם הגדולים ביותר מכה ניצחת.

פאנפיק ראשון שאני מפרסמת מזה שנים. עשורים אולי. [טוב, לא, סתםP: ].

ת"ב^^