אני פשוט מתקשה למצוא פה את הצד הטוב.

הדבר הטוב היחיד שקרה היום זה... לא הרבה. לא טוב טוב, זתומרת. כן, נוסטלגיות, היה נחמד, וכן, מחשב נייד סוף סוף. אבל אני פשוט לא מצליחה להתרגש מהדברים האלו ליותר מעשר דקות. רבע שעה גג. אנדרומדה היה משעשע, אבל שוב, זה כבר נעלם.

אני מניחה שמזל שהחיים לא קבועים לגמרי. זתומרת, שלא הכל קבוע בחיים. שיש דברים שמשתנים, דברים שאמורים להשתפר אבל למעשה הם בדרך כלל רק נעשים גרועים יותר. או, מזל גדול כל כך.

אולי זאת רק תקופה כזאת. אולי זה יעבור. ואולי לא.

איך שהוא אני מצליחה למצוא בכל מה שקורה לי לאחרונה את כל הצדדים הלא טובים. את כל הטעויות שעשיתי בחופש הזה - והיו הרבה מהן. את כל הדברים הלא נכונים שקרו. את כל השטויות שהחלטתי לא לעשות ועשיתי בכל זאת. ואולי פשוט קורים לי יותר מדי דברים לא טובים בשביל שאני אהיה מסוגלת לראות את הקרן אור הקטנה הזאת שמנסה להיכנס לבית ומגלה שכל החלונות חסומים והדלת נעולה.

אולי.

אני שונאת את זה. ואני עוד יותר שונאת את זה שאני לא מצליחה להתרכז בכלום, לא יותר מחמש דקות. רק בסטארגייט כן, עכשיו כשחושבים על זה.

אבל לוותר זה קל. להילחם... זה קשה יותר. קשה מאוד. ואני פשוט לא יודעת איך הייתי מצליחה בלעדיהן.

אן.