שם הפיקצר: מונופול.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: אטלנטיס.

דירוג: PG.

דמויות ראשיות: אליזבת, ג'ון, רודני וקרסון.

ויתור זכויות: ל-MGM ושאר יוצרי סטארגייט.

הערות: Don't get me wrong, I'm not over it and I haven't finished, not yet. Just a short break because of an idea that jumped into my mind.

אליזבת וויר ישבה על הספה בדירה הקטנה - וכעת המסודרת - שלה. היא כתבה, ממשיכה לכתוב את אותו ספר זכרונות עליו היא סיפרה לקרסון חודשיים קודם לכן. תמיד היה טוב להיות זהירים, ובכל מקרה היא גילתה שזה די כיף לעשות את זה, ובהחלט מקל עלייך כשאתה מחפש משהו סציפי בעבר.

היא עצרה כששמעה דפיקה על הדלת. היא הביטה בשעון שלה לרגע, והוא גילה לה שהשעה היתה עשר וחצי בלילה. היא לא ציפתה לאף אחד בשעה הזו. היא הניחה את המחברת, קמה וניגשה אל הדלת בסקרנות.

ג'ון שפרד עמד בפתח, מחייך חיוך רחב. "היי," הוא אמר ונכנס פנימה לאחר שהיא זזה הצידה, מופתעת במעט.

"היי," היא השיבה בעודה סוגרת את הדלת ופונה אליו. "מה-?"

"רק קפצתי לאחל חג מולד שמח," הוא משך בכתפיו והתיישב על הספה השניה. היא דאגה מיד לשני ספלים של שוקו חם והתיישבה גם היא, חוזרת לאותו המקום בו ישבה לפני שהוא הופיע.

"חג מולד שמח," היא השיבה בחיוך קל ושתתה לגימה קצרה מהספל שבידה. "כבר הספקת להגיע לכל המקומות שאליהם רצית להגיע?" היא שאלה, מפתחת שיחה.

"האמת שהיו בערך שניים, ככה שכן," הוא אמר, מושך בכתפיו שוב ומחייך. "ומה איתך?"

"אני-" היא התיחלה לענות לו כשנשמעה עוד דפיקה על הדלת. היא קמה לפתוח את הדלת שוב, מנחשת את מי היא תמצא שם. ואכן, רודני וקרסון עמדו שם, מתווכחים בשקט וכלל לא מביטים לעבר הדלת. היא חייכה אל ג'ון, שלא יכול היה שלא לגחך, ואז פנתה להביט בשניים. הראשון שהבחין בה היה קרסון.

"חג מולד שמח, אליזבת," הוא אמר לה בחום ונכנס.

"חג מולד שמח," מיהר רודני לומר ונכנס גם הוא. השניים היתישבו והיא סגרה את הדלת והלכה להביא עוד שני ספלי שוקו. השניים הודו לה והיא התיישבה שוב.

"מה מביא את כולכם לכאן?" היא שאלה, מעבירה את מבטה בין השלושה. היא לא היתה צריכה לשאול איך ג'ון ורודני יודעים את כתובתה- או שהם פנו לחיל האוויר או שקרסון סיפר להם. בכל מקרה, זה לא שינה דבר.

"או, את יודעת, לא התחשק לנו לטוס הביתה, וזה בכל זאת חג המולד," השיב רודני מיד, "אז... את יודעת," הוא סיים, יודע שאין צורך שיסביר את עצמו.

היא הנהנה קצרות. "הספקתם לעשות את מה שרציתם לעשות?" היא שאלה בפעם השניה לאותן כמה דקות.

"מלבד לטוס לסקוטלנד, הביתה, כן," השיב קרסון, ולפני שהספיק לדבר רודני התחיל להשיב, מדבר במהירות.

"טוב, ביקרתי אצל ג'יני - מאדי היתה... מקסימה, דרך אגב," נשמע היה שזה מוזר בשבילו להגיד את זה, "ובאזור חמישים ואחת הם לא התקדמו בכלל עם ה-" הוא קלט את המבט שקרסון זרק לעברו וקטע את עצמו. "כן, כן. הספקתי," הוא סיים.

"ואליזבת בדיוק עמדה לספר לי אם היא הספיקה לעשות הכל," אמר ג'ון, מביט בה בחיוך שמטרתו היתה לשדל אותה לדבר.

היא צחקה. "את הרוב, כן," היא השיבה. "יש עוד דבר אחד או שניים שצריך לעשות, אבל הם יכולים לחכות לאחרי החג".

"אה, כן, קרסון ואני חשבנו להביא משהו לעשות," אמר רודני לאחר שקט שנמשך דקה או שתיים, שקט רגוע שכזה, שתיקה נעימה. "ניחשנו שגם שפרד יקפוץ להגיד שלום, אז..." הוא הוסיף בתגובה למבט השואל במעט של ג'ון והרמת הגבה של אליזבת. היא הנהנה קצרות והשלושה פנו להביט  בקרסון, שלרגע הביט בהם בשאלה.

הוא התנער לבסוף מהרהוריו וקפץ מיד. הוא ירד למטה, אל המכונית בה השניים הגיעו, ולאחר רגע חזר עם קופסא מלבנית בידו. ג'ון ואליזבת הביטו בשניים בשאלה, לא מבינים.

לקח להם רגע להוציא את זה מהאריזה, והדבר הראשון שג'ון עשה משראה מה היה המשחק היה לצחוק. היא הסתובבה להביט בו, לא מבינה את הבדיחה, ובדיוק כמוה המדען והרופא. "עברו שנים מאז ששיחקתי בזה בפעם האחרונה," הוא משך בכתפיו בחיוך רחב, עדיין משועשע. "לא חשבתי שייצא לי לשחק בזה שוב, לא כל עוד אני בצבא".

"כן, גם אנחנו," אמר קרסון ופתח את הקופסא, חושף את לוח המונופול המבריק. "בדיוק בגלל זה חשבנו להביא את זה," הם החלו לסדר אט אט את הלוח ואז התיישבו סביב השולחן הקטן, כולם, משום מה, יושבים על הרצפה.

"אתם יודעים שאין לכם סיכוי, נכון?" העיר רודני בעוד אליזבת מחלקת להם את שטרות המונופול.

"אתה מתכוון שלך אין סיכוי," השיב ג'ון באותה הנימה, מחייך חיוך נערי משועשע.

"אמר מי שלא שיחק בזה 'כבר שנים', לטענתו," אמר רודני בלגלוג. "בחייך, שפרד, פשוט תודה שזה נכון".

"סליחה? לא משנה כמה 'חכם' אתה," הוא דאג להוסיף מרכאות, "אתה לעולם, אבל לעולם-"

"אמר מי שזה בדיוק התחום האחרון שבו הוא מתעסק," אליזבת קטעה אותו, מניחה את שאר השטרות בחזרה בקופסא ולוקחת את החייל שבחרה.

"אליזבת, את לא באמת חושבת ש-" גם קרסון הצטרף לדיון שלהם, וכעת פנה להתקיף את כל השלושה.

"בחייך, קרסון, אני האיש הכי חכם כאן, ומכאן נובע שאני אנצח. לא צריך להיות גאון בשביל לראות את זה," רודני קטע אותו, מדבר בטון השחצני וחסר הסבלנות שבו הוא דיבר בכל פעם בה הם היו בצרה והציעו רעיונות טיפשיים - לפי מה שהוא אמר, לפחות - שרק הפריעו לו.

"ככה אתה כל הזמן אומר," קרסון גלגל את עיניו, ואז, לפתע, במעין דחף, הוא תפס כרית מהספה שלידו וזרק אותה על רודני.

רודני הביט בו בתדהמה לרגע, בעוד ג'ון ואליזבת צוחקים ועל פניו של קרסון מתפשט אט אט חיוך, ואז לקח את הכרית וזרק אותה חזרה על קרסון, שהצליח לחמוק ממנה.

"אז מה את אומרת," ג'ון לחש באוזנה בעוד השניים זורקים כריות ושטרות אחד על השני ומתחילים לבסוף לסדר אותם במקומותיהם- השטרות על השולחן והכריות על הספות. "ברית?"

היא צחקה והוא הביט בה בשאלה, לא מבין מה מצחיק. היא נדה בראשה קלות, עדיין מחייכת ועיניה בורקות בשעשוע. "נראה," היא השיבה לו בלחש.

"את יודעת ש..." הוא החל, אך רודני וקרסון גמרו לסדר וכעת פנו אליהם.

"נראה," היא אמרה שוב, מחייכת, וזרקה את הקוביות. היא החלה להתקדם, ומיד אחריה ג'ון, קרסון ולבסוף רודני. הם התחילו את התחרות, המירוץ הארוך אל השליטה בעולם כולו, כל אחד מהם חושב למי כדאי לפנות ומה כדאי לעשות. חג מולד ומונופול... תמיד הסתדרו טוב. תמיד.

יצא טוב, לא? אני באמת יכולה לראות את זה קורה[:
ת"ב.

שכחתי ממנו. אחד הדברים היחידים שגרמו לי לחייך אתמול.

הכל לוי בעד מתי זה אתמול. מילא.