שם הפיקצר: רומי.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: אנדרומדה.

דירוג: PG13.

שיפ: רומי/גבריאל. [אזכורים של ה"פקס מג'לניק" (ושל "שיפוט שקול", כמובן)].

ויתור זכויות: ליוצרי אנדרומדה, באמת שאני לא רוצה להרוויח מזה משהו.

תקופה: בזמן "Star Cross" ואולי מיד אחריו.

הערות: עצוב כלכך.

היא הביטה בגופתו של גבריאל, באנדרואיד שאהבה. היא לא ידעה שאנדרואידים מסוגלים לאהוב. לא, היא תמיד ידעה. היא ידעה זאת מהרגע בו הרפר יצר אותה, או את גופה, ליתר דיוק.

היא רצה אל הגופה בכאב, שומטת את מטה הכוח שלה. הוא היה מאושר מזה, היא ידעה. הוא לא יצטרך להילחם ב"שיפוט שקול" במשך זמן ארוך כל כך. "שיפוט שקול" תנצח בסופו של דבר, ואז תחזור לחיים. וגבריאל יסבול בשארית חייו.

היא ידעה שעליה להיות מאושרת בשבילו, אבל היא לא יכלה. היא לא יכלה להימלט מהעצב על מותו, מותו של האנדרואיד שהפך להיות ה... יצור התבוני שהיא אהבה יותר מכל, ולא יכלה להימלט מהפחד שמא זה יקרה גם לה. לא המוות, אלא הטירוף.

היא ראתה את הפקס בפעם האחרונה לפני זמן קצר כל כך, אבל את הפקס שפויה היא ראתה בפעם האחרונה לפני יותר משלוש מאות שנים. הפקס היתה הספינה המדהימה ביותר של המשמר העליון, והיא היתה גאה להיות אחותה הקטנה. וחשוב באותה המידה, הפקס היתה גאה באחותה הקטנה, אנדרומדה. וכעת... כעת היא היתה מתה, נעלמה מדפי ההיסטוריה.

היא חשבה על אחותה הגדולה ועל שיפוט, חשבה על איך ששתי הספינות הנפלאות, אחת היא הספינה הטובה ביותר של המשמר העליון והשניה היא אחת מהטובות ביותר, איבדו את שפיותן, השתגעו לגמרי. כל אחת מסיבה אחרת- האחת בשל אהבה נכזבת, השניה בשל נפילת הקהילייה.

היא הביטה בו, מחזיקה את ראשו בידיה. הוא שכב שם, ליד רגליה, והביט בה בגאווה ובאהבה. אנדרואידים יכולים לאהוב. התגלמויות אנושיות של ספינות המשמר העליון יכולות לאהוב.

"מדהימה," היה כל שהוא אמר לפני שמת. היא ישבה שם, במארו, ראשו בחיקה, והיא בוכה. היא לא האמינה שהיא מסוגלת לבכות, לא עד שהמג'לניק מתה. וכעת זה היה אפילו גרוע יותר.

היא נתקלה בדילן מאוחר יותר באותו היום. או שאולי כבר היה לילה, ועוד מעט כבר יגיע יום חדש. או שאולי כבר היה יום חדש.

היא עדיין בכתה, בכתה על מותו של גבריאל, על מותם של הפקס ושיפוט, על העובדה שאולי זאת טעות וגם היא תאבד את שפיותה עוד מעט. אבל דילן היה שם בשבילה, כמו שתמיד היה. הם היו צוות, הוא והיא, ספינה ומפקד.

גם לאחר שהם נפרדו היא ידעה שיהיה בסדר. הוא ידע מה לומר, והיא ידעה שהיא יכולה לספר לו על מה היא חושבת. היא ידעה שהוא ירגיע אותה, ימצא נימוקים הגיוניים שימנעו ממנה לאבד את שפיותה בו במקום.

ואכן, הוא הצליח. היא לא איבדה את שפיותה, עדיין לא. היא עדיין חששה שזה יקרה, אך דילן עדיין היה שם, ובקרוב היא תהיה הספינה המובילה של הקהילייה החדשה. היא המשיכה בדרכה, פונה אל סיפון התצפית בשביל להביט בערפילית המדהימה אליה הם הגיעו. היא הביטה בה, חושבת על כמה גבריאל היה נהנה מהנוף היפיפה.

היא חשה שוב מדקרת כאב ועצב נוראי כשחשבה עליו. הם היו יחד זמן קצר כל כך, ובכל זאת, היא אהבה אותו. אהבה טהורה, שהיא לא האמינה שאנדרואידים יכולים לחוות. לא עד לפני כמה חודשים, כשפגשו את המג'לניק. לא עד לפני כמה ימים, כשפגשה את גבריאל.

היא עזבה רק לאחר זמן ארוך. היא לא ידעה כמה זמן זה היה, היא רק ידעה שהיא עמדה שם שעות על גבי שעות, מתעלמת מכל הסובב אותה. היא כבר לא רצתה לחתוך את עצמה לחתיכות, רק להיות לבד לזמן מה. להירגע. לחשוב על גבריאל, על הפקס, על כל מה שעברה בתקופה האחרונה שהיה קשור לאחיה ואחיותיה מהמשמר העליון. בעיקר לחשוב על גבריאל.

רומי היתה אנדרואידית, התגלמות אנושית של ספינת חלל, של משחתת. למשחתת לא היו רגשות. היא ידעה לעשות רק דבר אחד- להרוג. אבל רומי לא היתה משחתת. רומי, היא הבינה לבסוף, היתה אנדרואידית. ואנדרואידים ידעו לאהוב, היו מסוגלים לחוש אושר ותקווה. אנדרואידים היו מסוגלים לאהוב, ולכאוב.

היא הביטה בערפילית היפיפיה, בוכה על מותו של גבריאל ומחייכת באושר על הזמן הקצר שבילו יחד.

רומי3>

והסוף של הפרק היה עצוב כל כך. וכנ"ל הפרק עם הפקס. ובכלל מה שקרה לשתיהן.

ת"ב.

יופי, אז עכשיו זה שתיהן. מעולה.

ואני מודה, אני מרגישה כמו הפקס כשהם פגשו אותה כרגע.