הייתי חייבת.
אני לא יודעת למה. אני לא יודעת מה הדבר המטופש והארור שגרם לי לעשות את זה [או שאולי כן?]. אני רק יודעת שאני כבר יותר משש שעות כותבת ביד שמאל כי ימין כואבת כל פעם שאני מזיזה אותה, שהלוואי שהיה יורד לי דם מהשריטות ושמרוב דמעות, אני מודה, הצלחתי לפספס בערך שעה מהחיים שלי. לא שזה משנה משהו בכל מקרה.
הדבר הכי מצחיק זה שהיא לא היתה חושבת ככה, אני יודעת. אני יודעת שהיא היתה ממשיכה הלאה ורק אחרי זה, כשהעבודה והכל מאחוריה, רק אז היא היתה מניחה לעצמה להתמודד עם זה. וגם אז, היא לא היתה מתפללת שמישהו יירה בה, או יפגע בה עם ברק או משהו.
מה שמדהים זה שאני מנסה... ואיך שהוא זה אף פעם לא עובד. מה שכן, פעם שלישית אני כבר לא אנסה. נכוויתי פעם אחת, נכוויתי פעם שניה. לא שוב. זה יהיה קשה, כן, אבל אני אצליח. כי אחרי הכל, אני לא ה"מטורפת" היחידה שרואה בה דוגמא. מעולם לא חשבתי שאני מטורפת, לא משנה מה אמרתי כשצחקתי עם ה"חבר'ה" או מה אנשים אמרו. תמיד ידעתי שמבחינות מסוימות אני שפויה... ובוגרת, הרבה יותר מהם.
מדהים איך אני קופצת מנושא לנושא, לא? אבל למרות שצחקתי עם שני פרקים מעולים של SG1, זה לא אומר שזה עבר. זה רק אומר שהשהיתי את ההתמודדות עם זה בעוד שעה וחצי, לא שינה את ההרגשה שלי, לא יותר מדי. וזה לא שינה אף אחת מהמחשבות שלי. אם כי השעה קצת מוחקת לי את הזיכרון ושכחתי מה רציתי לכתוב.
אולי זאת לא היתה טעות נוראית כל כך אחרי הכל. אולי היא היתה רק נוראית+, ולא משהו גרוע יותר.
ט'חח. מוטל בספק. בדיוק כמו העובדה שאני באמת מסוגלת לחשוב כרגע.
הלוואי שהייתי מצליחה לגמור כבר את הפיקצר השני, זה שאני כותבת כבר שבועיים. ננסה שוב, כמו שאומרים.
אן, סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm