שם הפיקצר: אליזבת.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: אטלנטיס.

דירוג: PG.

ויתור זכויות: לחלאות האלה, MGM ויוצרי סטארגייט.

תקופה: "Lifeline".

הערות: שימותו. הלוואי.

מוקדש לאחת והיחידה, מי שבכמה מילים עזרה לי בתת המודע שלי עם הרעיון של חלק מהפיקצר. האחת שככל הנראה תמיד תבין את אליזבת טוב יותר מכל אחד אחר בעולם. האחת שסביר להניח שלעולם לא תראה את זה, ובכל זאת זה מגיע לה. טורי היגינסון.

היא ידעה מה עליה לעשות. היא ידעה זאת באותה בהירות בה ידעה שהיא זו שצריכה - מעבר לכמה שרצתה - להוביל את המשלחת אל אטלנטיס. היא ידעה זאת באותה בהירות שבה ידעה שמה שעברה אז, בהשפעת הנאניטים, לא יכול להיות אמיתי. היא ידעה זאת באותה בהירות בה ידעה שהיא צריכה לצאת למשימה הזאת, לא משנה מה יקרה.

ועם זאת, אליזבת וויר פחדה.

זה לא שזה לא היה הגיוני. כל בן אדם שפוי היה מבועת מזה. היא, אחרי הכל, עמדה לעצור את המשכפלים לבדה, לעמוד מול אוברות' כשהיא יודעת שהיא הדבר היחיד שעומד בינו לבין הצוות שלה. בינו לבין ג'ון, רודני ורונון. ומה שהיה נורא יותר היה שהיא ידעה מה הוא יעשה לה אם הצוות שלה יצליח לחמוק. ואם תוכניתה תצליח - והיא בהחלט קיוותה שכך - היא תישאר לבדה נגדו. אבל אטלנטיס, אנשי הצוות שבה והצוות שלה... הם יינצלו. זה כל שהיה חשוב.

ועם זאת, היא פחדה. פחדה ממה שעתיד לקרות לה, פחדה ממה שהמשכפלים - ובמיוחד אוברות' - יעשו לה לאחר שג'ון והשאר יברחו. היא פחדה, ובכל זאת לא נסוגה, לא היססה, אפילו לא לשניה. הם נזדקקו לזה.

אוברות' היה בדרכו אל החדר בו היתה הליבה. היא הצליחה להשיג אותו, גם זה בקושי, והכניסה את ידה למוחו. האמת היתה שזה הרגיש אפילו מוזר יותר מלהתחבר לרשת של המשכפלים.

ואז... אז היא נלחמה. היא נלחמה, משתמשת במוחה ובעובדה שאוברות' בבירור המעיט בערכה. היא היתה חזקה הרבה יותר משחשבה, ובהחלט חזקה הרבה יותר משאוברות' חשב. היא היתה חזקה כמוהו, אפילו יותר, גם אם לא תמיד האמינה בכך בשלמות. אבל היום... היום היא חייבת להאמין. חייהם של האנשים שלהם היא דאגה יותר מכל היו תלויים בתוצאות המאבק הזה.

הוא לעג לה. הוא חשב שהיא חלשה. הוא חשב שבגלל שהיא בת אדם היא חלשה ממנו, המשכפל, המכונה אשר חסינה מפני הרגשות העלובים הללו, אשר מחלישים את בני האנוש. מחוסנים מפני כל הרגשות מלבד זעם וקנאה, גם אם הם סירבו להודות בכך. הם טענו כי הם פשוט שונאים את בני האדם, לא מקנאים בהם. שונאים וזועמים על יוצריהם, הקדמונים. היא ידעה שזה נכון... בחלקו.

היא העמידה פנים שהיא לא מסוגלת להמשיך, שהיא נכנעת, שהיא באמת חלשה כפי שהוא חשב. היא העמידה פנים שהיא מבינה לפתע שזה חסר טעם, ובעוד הוא מאמין לזה היא יצרה את ההזיה, החלום, המורכב מרעיונותיו בלבד.

הוא לא היה ארוך, בכלל לא. הוא לא היה ארוך יותר מהחלומות שאליו הם לקחו את חברי הצוות כאשר הגיעו אל אזוראס בפעם הראשונה, לא ארוך יותר מכמה דקות של שקט - אותן דקות ספורות שהיו חסרות לג'ון ולרונון.

ואז הוא החליט להכניס את ידו למוח של ג'ון, וגילה כי הוא איננו. הוא לא היה טוב כל כך עד שיכול היה ליצור בדמיונו את מוחו של ג'ון, והיא, במעט המודעות לסביבה שנותרה לה, הבינה שהם עשו זאת וכעת הם בדרכם חזרה אל המדלגת, ועל כן העמדת הפנים לא נדרשת יותר. הם יעברו שם בקרוב, והיא ידעה מה יקרה.

הוא זעם, כמובן. ככה בדיוק הם הרגישו לאחר שהוא התעסק עם המוחות שלהם. זה היה אך טבעי.

"את לא תעזבי את העיר הזאת בחיים!" הוא אמר בזעם, מוכיח לה את מה שכבר ידעה בנוגע  למשכפלים... וטעויותיהם.

היא ידעה שזה מה שיקרה. היא ידעה שבשביל לתת לצוות שלה את הזמן להימלט רוב הסיכויים שהיא תיאלץ להישאר שם, להישאר שם לבדה מול המשכפלים, בשביל להקפיא אותם למספיק זמן - להישאר שם בעוד ג'ון, רודני ורונון עוזבים, גם אם הם לא יהיו מעוניינים בכך. והם לא יהיו, היא ידעה. הם לא יעזבו אותה שם לבד מרצון.

היא פחדה, פחדה כמו שלא פחדה מעולם - גם לא כשעברה דרך השער, עוזבת את כדור הארץ בידיעה שאולי לעולם לא תראה את ביתה שוב, גם לא כשחשבה שהיא תמות מידי הג'ניי, או הסופה, או הרפאים או כל דבר אחר שכמעט והרג אותם במהלך שלוש השנים שלהם בגלקסיית פגסוס. ובכל זאת, היא ידעה שזה מה שהיא היתה צריכה לעשות. היא הקשיחה את פניה ולבה, כמו שתמיד עשתה במצבים כאלה, והמשיכה הלאה. הם עוד יכלו לנצח, והם ינצחו.

ואז אוברות' התנתק מהקשר הכפוי, מוציא אט אט את ידה ממוחו. היא ניסתה לשמור עליה במקומה, אך זה היה קשה כל כך, וההתנגדות לאוברות' והכנסתו בכפייה לתוך חלום שהיא יצרה מתוך תודעתו היו קשים מכפי שיכלה להודות.

ואז ג'ון הגיע, הופך את זה לאף קשה יותר משחשבה שזה יכול להיות, ועם זאת עוזר לה לשמור על שיווי משקלה כנגד כוחו העצום של אוברות'. היא לא ידעה שהכוח שבתוכה, שבו היא השתמשה עד כה, היה חזק הרבה יותר.

"לכו אל המדלגת," היא אמרה לו, מנסה להמשיך להתרכז במשכפל שמולה.

"את באה איתנו," הוא אמר בשקט,  אבל היא, ורק היא, יכלה לשמוע את כל הרגשות שהתערבלו מתחת לפני השטח. היא ידעה שהוא פחד, לגורלה יותר מאשר לגורלו שלו. היא ידעה שהוא ניסה להחזיק מעמד לאורך כל המשימה הארוכה, ושמעה גם את שנאתו למשכפלים, כעסו הרב, ואת הבקשה שלו שתבוא איתם. שתחזור איתם לאטלנטיס.

רונון ירה באוברות', יריה שלא שינתה דבר, בעוד היא חשבה על הרעיון לשניה אחת קצרה. זה נשמע היה טוב כל כך, לחזור לאטלנטיס איתו, אבל היא ידעה כבר מלכתחילה שהיא לא יכולה לעשות זאת. אם היא תצטרף אליהם, ארבעתם ימותו וכך גם כל האנשים שבאטלנטיס, והעיר עצמה תשוטט בחלל לנצח, אבודה שוב.

"אני לא אוכל להחזיק אותם קפואים עוד הרבה זמן," היא אמרה, אוספת את נחישותה ועקשנותה בשביל להחזיק את המשכפלים במקומם. היא האיצה בג'ון בדממה שיצא משם, וידעה שבדיוק כפי שהיא קראה אותו כספר פתוח פעמים רבות לאחרונה, ובכלל, למעשה, הוא ידע בדיוק מה היא חושבת כעת.

"אנחנו לא עוזבים אותך מאחור," הוא אמר באותו הטון. ג'ון... הוא חייב ללכת, ועכשיו, או שימות בניסיון האצילי, אם כי המסוכן והמטופש, להציל אותה - ואיתו תמות אטלנטיס. ושניהם ידעו שזאת בדיוק הסיבה שבגללה עליהם להשאיר אותה שם - הסיבה היחידה כמעט, אם לא היחידה.

"אם לא תעזבו עכשיו, אף אחד מאיתנו לא יצא מכאן, אז לכו!" היא כבר צעקה. לא היה זמן לזה, לא עכשיו. ג'ון היסס, והיא פנתה להביט לעברו לרגע. "זאת פקודה!" היא צעקה, ורונון החל לסגת, מושך את ג'ון אחריו.

"בוא," הוא אמר לג'ון בקול רם, יורה יריות אזהרה ומושך אותו אחורה בחולצתו.

"אליזבת!" הוא צעק, קולו רווי כאב וכעס. כעס כלפי המשכפלים אמנם, אבל טיפה קטנה מהים הזה כוונה אליה, על שהיא מכריחה אותו להשאיר אותה מאחור. ועם זאת, הוא ידע שזה הדבר הנכון לעשות - לטובת אטלנטיס. הם רצו משם, יורים באזהרה לעבר המשכפלים שהתקרבו והחלו להקיף את אליזבת.

"לכו!" היא צעקה אחריהם, וידעה שזה מה שהם יעשו. ואז היא יכלה להרפות מהמסיכה סוף סוף, להניח להם לראות כמה היא פחדה. זה כבר לא שינה דבר בכל מקרה.

היא עוד יכלה לראות את השניים נעלמים במסדרון, את המדלגת ממריאה מהגג ובורחת חזרה אל אטלנטיס, כשיחידת נקודת אפס חדשה בידי השלושה. היא פחדה לגורלה, ואולי אפילו היתה מבועתת כמעט, אבל היא ידעה שאנשי המשלחת ואטלנטיס, משפחתה והבית שלה, יהיו בסדר. והיא אמנם פחדה, אך היא ידעה שהם יהיו בסדר והדבר חיזק אותה. והיא אולי לא תזכה לראות את אטלנטיס שוב, לא במציאות, אך תמונתה כעת תישאר חקוקה בזכרונה לנצח.

כן, היא פחדה. אבל היא היתה אליזבת וויר, ובעזרת המחשבות הללו והכוח שבה... היא תעבור את זה. מובן שכך.

מובן שהם לא חלאות, לא ממש, ומובן שאני לא רוצה שהם ימותו, כי אז לאתהיה לי סטארגייט. אני פשוט כועת עכשיו, ופגועה. מאוד.

נפרט מחר או בלילה, כשיהיה לי כוח.