שם הפיקצר: ים הדם.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: ATL.

דירוג: PG.

ויתור זכויות: MGM והשאר.

תקופה: "First Strike", פרק סיום העונה השלישית.

הערות: אני באמת ובתמים מוקסמת. זה פשוט לא ייאמן.

[האמת שאני בדיוק קוראת את הרומח [שוב], וזה ממש מזכיר לי את ים הדם של עשתר. נחמד.]

היא בחנה את הים שהחל להקיף את העיר, מביטה בו בפליאה כמעט. זה היה מדהים, לראות את החומה של המים, לכאורה הולכת ונעשית גבוהה יותר, כשלמעשה העיר שקעה במי האוקיינוס היפיפיים.

היא כבר ראתה את העיר בתוך האוקיינוס פעם אחת. כשהם הגיעו לשם בפעם הראשונה העיר היתה שקועה לגמרי במים, מוקפת מכל צדדיה באוקיינוס הכחול והגדול הזה. ובדיוק כשהם חשבו שהם ייאלצו להתפנות, העיר עלתה מן המים, מבקיעה את החומה שהיתה פני האוקיינוס, מים זולגים ממגדליה הנפלאים.

היא אהבה לחשוב על המראה היפיפה הזה, במיוחד עכשיו. עכשיו, כשהשקעת העיר במים היתה התקווה שלהם, ולא עלייתה. כמו שאמרו רודני והיא קודם לכן, זאת היתה מעין סגירת מעגל מעניינת שכזו, שימוש בדבר שממנו הצילו את העיר, שימוש בדבר הראשון שראו כשרק הגיעו לשם.

המים כבר הגיעו לגובה גבוה למדי, והיא נאלצה ללכת צעד אחד אחורה בשביל לא לשבור את מפרקתה. המראה היה יפיפה- המים הכחולים, אשר התכהו מרגע לרגע, עומדים כעמוד אשר מגונן על אטלנטיס, נותרים במבנה מסודר תודות למגן. ועם זאת, הם המשיכו להתערבל, נעים כאילו רצו להגיע אל מגדליה של אטלנטיס ולעשות את מה שלא הצליחו לעשות לפני כמעט שלוש שנים ולפני בערך שנתיים וחצי- להציף את העיר כולה, להגיע אל כל חלק שלה, בדיוק כמו שעשו אנשי המשלחת.

היא חייכה קלות למחשבה הזאת, חושבת לרגע על כל המחקר שעשו, על כל מה שלמדו על הקדמונים ועל העיר. הים, אם זה היה תלוי בה, לעולם לא יפלוש אל העיר הזאת, לעולם לא ימוטט אותה ויהרוס את השריד האחרון שנותר להם מהקדמונים.

היא חזרה להביט בים, שכעת היה אדמדם בחלקו. ככל שהם המשיכו לשקוע הוא נעשה יותר ויותר אדום, ולמרות שהקרן אמורה היתה להיחלש, היא לא נחלשה. משום מה הדבר הזכיר לה דם, ולפני שהיא הספיקה לחשוב על זה לעומק העיר נרעדה. הם הגיעו לקרקעית.

הם היו מוכנים, כל אחד במקומו שלו. הם היו בטוחים בזה הפעם, והיו בטוחים בהחלט שזה יעבוד. רודני, לפחות. האחרים... טוב, כולם קיוו שזה יצליח. אבל איש לא היה בטוח שזה יעבוד, אם כי אף אחד לא חלק את הספקות שלו. עדיף היה שלא.

הם החלו לצאת מהאוקיינוס והיא ניגשה אל החלון הגדול של חדר הבקרה, מביטה החוצה, אל הכוכב היפיפה עליו בחרו הלנטיאנים להנחית את העיר שלהם. הם עלו אל פני השטח, עומדים להמריא בכל רגע.

באותם רגעים ספורים האוקיינוס עדיין היה אדמדם במעט, אך רגע לפני שהגיעו לגמרי לפני השטח האסטרואיד שמייג'ור לורן וצוותו גררו הגיע למיקום הנכון, והמים חזרו לצבעם הרגיל שוב. הם נאלצו לכבות את המגן, אם כי בהתחשב בעובדה שהם לא היו מותקפים יותר זה לא היה נוראי כל כך.

ובכל זאת, הקרן הצליחה לעבור דרך קצה האסטרואיד, מתקדמת במהירות לכיוון המגדל המרכזי. הם הפעילו את המגן, אך לקח לו זמן להגיע אל המגדל המרכזי, ורגע לפני שהוא הגיע לשם הקרן פגעה בו בעוצמה, מרסקת את הזכוכיות של החלון וחלק מהציוד שלהם. היא, יחד עם כמה אנשים נוספים שהיו קרובים לקצה חדר הבקרה, הועפה אחורה בעוצמה.

הם המריאו, עוזבים את הכוכב, ביתה השני של העיר, מאחוריהם. רק אז הם פנו לטפל בפצועים שבחדר הבקרה.

היא אמנם לא חשבה על זה באותם הרגעים, כי, אחרי הכל, היא לא חשבה כלל, אך כל אדם שהיה יודע מה היו מחשבותיה באותם רגעים בהם שהו בים, כל אדם אשר היה מבין את הרעיונות שעברו במוחה באותן הדקות הספורות בהן היתה בחוץ, היה רואה את האירוניה המרירה שהסתתרה שם, בעובדה שדווקא היא חשבה על כמה שהים, כשהיה צבוע באדום בגלל הקרן, מזכיר דם, וכעת היא זו ששכבה שם, פצועה אנושות. הים, "ים של דם", הפך כעת במציאות לים של דם. ים הדם.

לא, לא, לא. לא מה שהתכוונתי, לא מה שרציתי, לא השם. פשוט לא. אם כי החלק הראשון יצא לא רע. ת"ב.

זאת היתה טעות ענקית, נכון? אבל עכשיו מאוחר מכדי לעצור.

אני מניחה שימי ראשון באמת הפכו לקללה, לא? האירוניה.