שם הפיקצר: קרסון.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: אטלנטיס.

דירוג: PG13.

ויתור זכויות: ל-MGM וכל מי שאמור לקבל אותן.

תקופה: הפרק הארור הזה, "Sunday". [הפרק בגייטוורלד- http://www.gateworld.net/atlantis/s3/317.shtml].

הערות: קרסון3>

פיצוץ אדיר זעזע את המגדל. היא רצה מיד אל חדר הבקרה, מפעילה את מכשיר הקשר שלה תוך כדי. היא הגיעה לשם יחד עם מפקדת המשלחת, אליזבת וויר, ובדיוק כמוה מיד ניסתה לברר מה קורה.

"קולונל שפרד," היא מלמלה לבסוף ופנתה אל מכשיר הקשר. "קולונל, כאן מייג'ור קרטר, ענה".

"כן, מייג'ור?" הוא השיב לה. היא הביטה באליזבת לרגע, מבינה שהיא כבר יודעת מה קורה. היא אמנם שמעה שמישהו דיבר על פיצוץ או משהו דומה, אבל את זה היא כבר ניחשה לבד. והיא היתה צריכה עוד מידע.

"מה בדיוק קרה שם?" היא שאלה בשקט, מתרחקת מלוחות הבקרה.

"פיצוץ," הוא השיב בקצרה. "רונון ואני בדיוק הגענו, ככה שאנחנו לא יודעים הרבה יותר מזה. אם כי רודני לא כאן, ואני חושב שיש שלו רעיון כלשהו בנוגע למה שקרה," היא שמעה אותו פונה לדבר אל ראדק והוא ניתק את הקשר.

היא פנתה מיד לטרנספורטר של חדר הבקרה, קומה מתחת להם. היא התלבטה לרגע בין חדר האוכל למעבדה של רודני, ובסוף בחרה במעבדה. אם מישהו יכול להסביר את זה, זה רודני.

"רודני, מה יש לך?" היא שאלה מיד כשנכנסה אל המעבדה, מוצאת את רודני, שעבר על נתונים במחשבים הניידים שבמעבדה, עוצר לפתע ומביט במסך בתדהמה ובמעט אימה. "רודני?" היא שאלה בשקט, בחשש, נוגעת בכתפו בעדינות כשהגיעה אליו.

הוא קפץ במקומו. "אה, מייג'ור," הוא אמר בחוסר אכפתיות ואז פנה אל מכשיר הקשר. "זלנקה, שומע?" הוא המתין לרגע לתשובה ואז המשיך, "מצאתי משהו שכולכם תרצו לראות".

"מה מצאת?" היא שאלה, מביטה בו בפחד שניסתה להסתיר. רודני מתנהג ככה... כבר בשנה הראשונה שלה כאן היא למדה שזה לא סימן טוב.

"הם התעסקו במכשיר ההוא בלי בכלל לטרוח לברר מה הוא עושה," הוא מלמל בעיקר לעצמו ואז פנה אליה, מעט אימה במבטו ובעיקר קוצר רוח, אם כי לא כלפיה או כלפי שפרד והאחרים. "הם הפעילו מכשיר שהם בכלל אל ידעו מה הוא עושה. הוא גרם לגידול נפיץ," הוא השיב בקצרה. היא לא לגמרי ידעה על מה הוא מדבר, אבל גידולים נפיצים לא יכולים להיות טובים.

***

"קחו את טיילה ראשונה לחדר הניתוח, אני מיד אגיע," הוא אמר לצוות שלו, הולך להתארגן לניתוח. הוא עשה את זה במהירות, ונכנס, ככל הנראה, בדיוק בזמן. הם בדיוק גמרו לארגן אותה בחדר, וכעת הרופאים שהיו אמורים לעזור לו לנתח נכנסו גם הם.

הניתוח עבר בהצלחה, והם מיהרו להכניס את הפצוע הבא מהפיצוץ בחדר האוכל. לא היו הרבה פצועים, אבל רובם היו פצועים קשה, והיה הכרח לעבוד מהר. הם החלו את הניתוח, לגמרי לא מודעים לעובדה שהאדם שמולם יכול להתפוצץ בכל רגע. הדבר היחיד שהוא ידע עליו באותו הרגע, היה שמו, ג'יימס ווטסון, והדבר היחיד שהיה לו אכפת ממנו באותו הרגע היה העובדה שהאדם היה פצוע קשה- וימות אם הם לא יטפלו בו.

***

בזמן שהאחרים חיפשו אותו באמצעות מערכת הכריזה של העיר, היא ניסתה להיזכר איפה היא ראתה אותו לאחרונה. היא ידעה שהיא ראתה אותו בזמן האחרון, ואז נזכרה מיד בתקרית עם רודני בלילה הקודם. זה היה משעשע, אם כי הוא כלל לא ידע שהיא ידעה עליה. היא בסך הכל הלכה לבדוק מה התוכניות של קרסון ליום המנוחה למחרת.

היא הבינה את זה ברגע שבו הודיעו מהמרפאה שהוא נמצא שם, ושהוא בדיוק עכשיו מנותח.

"לעזאזל," היא מלמלה, פחות או יותר מתארת את ההרגשה של כולם בנושא, ורצה לחדר הניתוח. דקה או שתיים לאחר שהיא יצאה היא שמעה מג'ון שקרסון נעל את כל הקומה באמצעות הקוד שלו. מעולה.

***

"אתה לא חושב ברצינות לנתח אותו!" קרא רודני דרך מכשיר הקשר בקוצר רוח, בכעס קל ואף במעט פחד שהוסווה היטב.

"כמה זמן יש לי, לדעתך?" שאל קרסון בשלווה הרגילה שלו, מארגן את הכלים לניתוח.

"אין שום דרך לדעת. תראה, יוסטון נדבקה באותו הזמן שווטסון נדבק, והיא כבר התפוצצה," הוא השיב לו באותה הנימה.

"אם כך, אין זמן לבזבז," אמר קרסון ולקח את אחד הכלים, עומד להתחיל את הניתוח בכל רגע.

הוא לא התכוון לוותר, ושניהם ידעו את זה. הם הכירו אחד את השני מספיק זמן בשביל ששניהם ידעו שקרסון לא יעצור עד שהוא יוציא את הדבר הזה מהאיש האומלל.

היא החליפה מבט קצר ומודאג עם רודני. שלושתם ידעו גם את חלקו השני של המשפט- הוא יוציא את הגידול הזה, או ימות בניסיון.

***

היא הסתובבה בחוסר סבלנות במעבדה של רודני. היא ביקשה מג'ון שייתן לה להצטרף אל הצוות של החומרים המסוכנים כשהם יילכו לפגוש את קרסון, אך הוא סירב. אם הוא יעבור את זה, היא רצתה להגיע לשם.

"אם זה יגמר טוב, מייג'ור," הוא אמר לה שוב כשראה את הבעת פניה וכשבבירור התחיל להימאס לו מההליכות האלו - אם כי כולם היו חסרי סבלנות וחוששים - "את תוכלי להגיע לשם. אבל אם לא..."

"אני צריכה להיות שם," היא מלמלה, אם כי הבינה שהוא צודק, גם אם באופן חלקי לדעתה. לבסוף היא התיישבה בצד, מביטה בארבעה הנוספים שהיו בחדר. משום מה היתה לה הרגשה שזה לא ייגמר טוב.

ואז... הפיצוץ.
המגדל הרועד לרגע ארוך, הקול המוכר להפליא והנוראי כל כך בשביל כולם, במיוחד בשביל שניים מהם. הם יכלו להרגיש את החום עד לשם, אם כי סביר יותר להניח שזה היה רק משהו פסיכולוגי. ובכל זאת, הם ידעו שזהו זה.
הוא הביט סביבו בתדהמה, כאילו רק הרגע התעורר מחלום ארוך. היה כאב במבט הזה, כאב של אדם שאיבד את אחד האנשים הכי חשובים לו עלי אדמות, את החבר הכי טוב שלו, את אחד מבני משפחתו השניה.
היא הביטה בו לרגע ארוך, המומה. הם לא יכלו להאמין לזה, אף אחד מהם. הם לא באמת יכלו לעכל את זה, גם לא כשפנו אל כולם בקשר וביקשו מהם להגיע לחדר הבקרה. גם לא כאשר הודיעו להם בקשר על מה שקרה, מדברים בקצרה ובאיטיות, בעצב ובכאב. קרסון היה, אחרי הכל, אחד האנשים המוערכים והאהובים ביותר באטלנטיס.
היא הביטה ברודני, מחליפה איתו מבט ארוך וכואב. דבר לא יכול היה להפחית את הכאב, לעזור להם לעבור את זה. הם נעזרו אחד בשניה כשיצאו משם אחרונים, יוצאים דקה או שתיים לאחר שהשלושה האחרים כבר עזבו, פונים מיד לחדר הבקרה, גם הם המומים.
הדבר היחיד שאולי היה עוזר, או יעזור מאוחר יותר, היה העובדה שהוא הציל את החיים של אדם אחר. היה העובדה שאם הוא היה צריך למות, ככה הוא היה בוחר לעשות את זה, כשהוא עושה את הדבר האהוב עליו, הדבר שסימל כל כך הרבה בשבילו. הדבר שבו הוא היה טוב כל כך בדיוק בגלל שהיה קרסון בקט, בדיוק בגלל שהיה אדם מדהים ואכפתי, שהקדיש את חייו לעזרה לאנשים.
הם החליפו מבט אחד ארוך אחרון ופנו למסדרונות שונים. עוד היה הרבה מה לעשות, אבל לא עכשיו. לא עכשיו, מיד אחרי זה. עכשיו... עכשיו היה הזמן לחשוב. לדבר עם האדם היחיד שיבין אותך בשלמות. עם קרסון.

זה משעשע שהרעיון הוא להיות רופאה, ובכל זאת בכל שרשור וכאלה של סטארגייט איכשהו זאת מייג'ור שמבינה בפיזיקה, די כמו סם.
לא הכי טוב, וגם לא בדיוק מה שהתכוונתי אליו. אבל זה יצא טוב יחסית לרעיון של שתיים וחצי לפנות בוקר.
ת"ב.

מודה באשמה, שכחתי לגמרי מהבלוג. נכון שזה משעשע שאני מעדכנת יותר בלימודים מאשר בחופש?

אני די בטוחה שגם כתבתי על זה איזה פוסט.