אני אתחיל הפעם דווקא עם הפיקצר. אני לא יודעת למה. זאת שאלה מעולה.

גיליתי גם שלא פרסמתי כאן את "געגועים" ואת "אמבר". מעניין. אני אעשה את זה בקרוב. אולי באמצע החופש, כשתהיה בדיוק שנה מאז שכתבתי אותם. נראה.

שם הפיקצר: להתראות, אמבר.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: האוס.

דירוג: PG.

שיפ: אמבר/ווילסון.

ויתור זכויות: פוקס, דיוויד שור, וכל אחד אחר שיצר את הסדרה הזאת ומגיע לו.

הערות: אני שונאת אותם. אני מתעבת אותם. אולי בדיוק בגלל שזה נוגע עמוק כל כך, אולי בגלל התירוץ הקלוש שהם הורגים לי אותו... יחד איתי.

הוא הציץ מבעד לדלת החדר, פותח אותה לכדי סדק צר. הוא לא ידע מה ציפה לראות. הוא לא ידע מה ציפה לשמוע. הוא לא ידע מה הוא רצה לשמוע. הוא ידע רק שהוא רצה להבין. רצה לוודא שהמוח שלו באמת פועל כמו שצריך ושהוא שפוי.

הוא שכב בחדרו, על מיטתו, מביט באוויר שלצדו בחיוך קל. הוא דיבר.

הוא הביט בו לרגע אחד ארוך. הוא לא הבחין בו, לא שמע את הדלת. מובן שלא. הוא אמנם גרם למתמחים שלו לעשות את כל הפריצות, אבל זה לא שהוא לא ידע איך לפתוח דלתות בשקט או לפרוץ לבתים של אנשים. במיוחד כשהצירים של הדלת משומנים בצורה מצוינת שכזו. הוא יציין את זה בבוקר.

"אכלתי היום מרק אפונה. הנשימה שלי היתה מוצאת חן בעינייך. לא היתה לי הזדמנות לרוץ היום. להאוס... יש בעיות. התגעגעתי אלייך המון היום. כל מה שרציתי לעשות זה... את יודעת," הוא נאנח, והאדם שמחוץ לדלת סגר אותה בעדינות.

האדם שבתוך החדר המשיך לדבר, והאדם השני עזב והניח לו לדבר. הוא ידע מה קורה, והוא ידע כבר כמה זמן זה קורה. הוא רק רצה לדעת למה. אבל השאלה הזאת... תחכה למחר.

האיש שבתוך החדר נע קלות וחזר לדבר. הוא שמע, כמובן, שהדלת נפתחה. הוא ידע שהאוס היה חייב לברר את זה. הוא ידע שהאוס לעולם לא היה נותן לזה לעבור בלי שהוא ידע מה זה. בלי שהוא ידע הכל על זה.

"את יודעת, זה נעשה קשה כל כך. אני... אני מתגעגע אלייך כל כך. הלוואי שהיית כאן," הוא נד בראשו קלות, מביט בדמות ששכבה מולו.

היא חייכה אליו. "אני יודעת, ג'יימס," היא אמרה לו בשקט.

הוא נאנח והביט בה. "וזהו. זה הכל," הוא מלמל כמעט, והיא הביטה בו, ממתינה לראות אם יגיד עוד משהו. משראתה שלא היא קמה ונעלמה, כמו שתמיד עשתה. "להתראות, אמבר. נתראה מחר," הוא אמר בשקט, מביט במקום בו שכבה לעוד רגע אחד אחרון, ואז התהפך ועצם את עיניו.

נשיפת רוח חרישית אחזה במילותיו, מסרבת לתת להן לעזוב, ואז הניחה להן להמשיך הלאה, מובילה אותן אל מקום אחר כפי שעשתה עם כל המילים. "להתראות, אמבר. נתראה מחר".

לא יודעת למה זה משנה כל כך. זה בטוח חלק ממה שזה, וגם אליזבת. אני יודעת שהיא הרבה יותר מחלק מזה. אולי זה גם קשור לזה שהמצב הנפשי שלי לא בדיוק יציב לאחרונה. אולי.

וואו, אני לגמרי לא חושבת, הא?

האמת שזה היה מדהים. זה היה פשוט מקסים. עצוב כל כך... ומרגש כל כך.

אני לא יודעת למה התחברתי לזה כל כך. או שאני כן יודעת ופשוט קשה לי להודות בזה. אבל אין סיבה שאני אתקשה להודות בזה, כי גם אם כולם חושבים אחרת אני יודעת שאני לא מטורפת. שלא "איבדתי את זה".

זה מורכב משני דברים, אני מניחה. מכמה קשה הגבתי למוות של אמבר, ולמעשה לכל הדברים שהיו סביבו, ולאליזבת. אה, וכמובן, לעובדה שאני כבר שלושה חודשים נעה ממצב של דיכאון למצב של חיוך, ושוב דיכאון, ולמעשה ביעקר דיכאון, וכל הזמן צריכה לשחק אותה כאילו הכל בסדר. אז זה שלושה. אופס.

אני צריכה לפרט על כל השלושה, לא?

המצב הנפשי זה החלק הפשוט, ומשהו אומר לי שאפשר להסיק בנוגע להכל לפי הקטעים בבלוג. זה הכל התחיל מהעובדה שהוד גאונותה החליטה להיות חולה בדיוק לפני שיצאו לטיול לירושלים, ועל כן לא יכלה להצטרף לטיול. החליטה לראות סטארגייט אטלנטיס במקום. העונה החמישית.

היא עצרה בפרק השני, ולכן ראתה את השני, השלישי והרביעי. ואז היא ראתה בתקציר של הפרק החמישי את שמה של אליזבת וויר. הוד גאונותה הטיפשה החליטה לראות את זה. אני חושבת שכבר עברנו על זה קצת אחרי שעשיתי את זה, לא?

אני לא מניחה שאפילו אני מתחילה להבין כמה זה שינה לי. אני לא יכולה להסביר את זה, כי זה אומר להיפתח עוד יותר, ולזה אני עדיין לא מוכנה. אני כן יכולה להגיד שזה הרג אותי. אני בהחלט יכולה להגיד שזה שינה, והרבה. ראיתי אחריו גם את "This Mortal Coil", בעונה הרביעית. זה מה-זה תרם למצב רוח הטוב שלי. ממש.

בקצרה, זה שיגע אותי. הנקודה היא שבמשך שלושה שבועות שמעתי בעיקר שיר אחד, את זה-

ולמה? בגלל השם שמופיע לפני שם השיר.

הנקודה היא שאני לא יציבה מבחינה רגשית כבר כמה זמן. לא חדש. נעבור הלאה?

הדברים הגדולים באמת זה הקטע של אמבר ושל אליזבת.

אני לא חושבת שבאמת התחלתי להסביר את הקטע של אליזבת. אני לא חושבת שבאמת העברתי את זה כמו שצריך. אני לא חושבת שכתבתי אפילו קמצוץ ממה שאני באמת מרגישה בנושא. ובכל זאת... בכל זאת, אמרתי משהו. אמרתי, גם אם לא בבירור, כמה היא היתה חשובה לי.

זה כל כך קשה לכתוב את זה. זה לא הקטע של ההודאה. הודיתי בפני עצמי בדברים שהראו אפילו לי שאני מתחילה לאבד את השפיות. אני לא מוצאת את זה כאחד הדברים האלה. לא את זה, ולא את העובדה שהיא שם. פה, זאת אומרת. [זה, אגב, מה שקישר אותי כל כך חזק לפרק הזה. העובדה שבאמת ובתמים יכולתי להבין את ווילסון].

אבל לא. אני חושבת שאני עדיין לא מוכנה לדבר על זה. לא ככה.

אמבר.

אמבר היה קטע בפני עצמו. השבוע ההוא, או שבועיים, או כמה שזה לא היה, היה הזמן הכי קשה שעברתי... אני חושבת אי פעם. או לפחות אחד מהם.

מה שעוזר לך קצת במדע בדיוני, מה שעוזר לך קצת בעובדה שאתה עדיין לא בוגר, זה העובדה שבראשון אפשר להחזיר אנשים לחיים, ובשני אתה לא מבין את עוצמת המכה שאתה חוטף כשאנשים מתים. ובכל זאת, לצערי אני חושבת שהבנתי את העניין השני טוב יותר בחופש הגדול של שנה שעברה. הסוף שלו בכלל היה נוראי מבחינתי, אבל זה כבר סיפור אחר.

אני חושבת שיש רק בנאדם אחד שבאמת יודע איך הרגשתי אז. אני לא יודעת אם הוא זוכר, אני לא יודעת אם זה משנה לו. אני לא יודעת אם הוא באמת הרגיש את מה שהוא אמר שהרגיש. אני יכולה רק לקוות שכן- ולו רק בשביל העובדה שמישהו הבין אותי. ויבין, אני מקווה.

אני לא חושבת שאני מסוגלת להסביר כרגע את העומק של זה. אני לא חושבת שאני מסוגלת באמת להראות - לפחות לא כרגע - מה עברתי. אולי אף אחד לא יבין אותי, אולי רק מישהו שפעם איבד מישהו וסביר להניח שחווה את זה בעוצמה קצת יותר גבוהה משלי. אני לא יודעת.

אני כן יודעת שסביר להניח שגם אם אני יכולה להסביר את זה, אני לא מסוגלת לעשות את זה באמצע הלילה.

מחר, כשאני אמצא את "געגועים"... מחר אני באמת אדע.

אן.

*בדיוק שעה זה לקח. בדיוק.